במנהרת הזמן של הקולנוע האיטלקי

הסרט האיטלקי "מחר הוא יום חדש" בבימויה של פאולה קורטלזי מצולם בשחור-לבן ומתכתב עם הניאו-ריאליזם האיטלקי של אחרי מלחמת העולם השנייה, זרם קולנועי שהבימאים הבולטים בו הם ויטוריו דה סיקה בימאי הסרט האלמותי "גונבי האופניים", רוברטו רוסליני וכמובן לוקינו ויסקונטי. עלילת הסרט "מחר הוא יום חדש" מתרחשת בשנת 1946 ברומא שלאחר מלחמת העולם השנייה תחת כיבוש אמריקאי, והוא מייצר תחושה שהוא חלק מהז'אנר שנעשה בשנות החמישים והשישים של המאה העשרים.

בבואי לבקר סרט הריני כמובן משוחד ממטענים של איש בן 74 (כמעט) שנאספו לאורך השנים. הסרט הזה החזיר אותי באחת לתקופת נערותי בשנות השישים של המאה הקודמת, בימים שנהגתי לצפות בסרטים בהנחייתו של דוד גרינברג, באולמות קטנים אפופי עשן סיגריות. גרינברג היה בימאי קולנוע, מבקר ומורה לקולנוע שלימד אותי על זרם הניאו-ריאליזם, על אופן הצילום ועל הגישה החצי דוקומנטרית תוך שימוש בשחקנים ופרצופים לא מוכרים בפינות לא ידועות בעיקר ברומא. אף שנשכח מהתודעה הציבורית, גרינברג היה למעשה החלוץ שהקים סינמטק בתל אביב ובעשר אצבעותיו ייסד מוסד תרבותי.

את הסרט יאהבו, להערכתי, רבים ובעיקר חובבי צילום שייהנו מאוד מגלריה של צילומי שחור-לבן נפלאים תוך שימוש באור וצל. בצילומים הנפלאים באות לידי ביטוי גם היכולות של יצירת מעמדים המוניים של קהל איטלקי סוריאליסטי ומגוון בחליפות בלויות ובכובעים ייחודיים. גם צילומי הפנים וגם צילומי החוץ ראויים לתשבחות.

הסרטים הניאו-ריאליסטיים עסקו בעיקר באי-צדק סוציאלי, בעוני ובמאבק יום-יומי של נשים וגברים. הסרט "מחר הוא יום חדש" מתמקד בפמיניזם ובאי-הצדק הנורא כלפי הנשים באיטליה – אלימות בתוך המשפחה שבה הגבר חש שליט ומשתמש בכוחו הגופני כדי לכפות את מרותו על אשתו וילדיו. העלילה היא טראגית וכואבת, אולם למרות זאת הצליחה הבימאית לשלב בסרט הרבה רגעי הומור משעשעים ואופטימיות.

הסרט הצליח מעל למשוער באיטליה וזכה בפרסים יקרי ערך. גם אני נהניתי מאוד לצפות בו וממליץ לכולכם לראותו.

ציון 8.5-9