מה שקורה ומה שעשוי היה לקרות

בשנים האחרונות אני מעדיף לצפות בשני סוגים של סרטים. כאלה שמשרים אווירה רגועה ויש בהם פחות ירי ודהירת כלי רכב, וכאלה שמתרחשים באווירת המזרח הרחוק, בשל המחשבות והרגשות שהם מעוררים. הבחירה לצפות בסרט "חיים שלמים", שמוקרן בשבועות האחרונים בבתי הקולנוע, הייתה ברורה וקלה, שכן הוא משלב את שתי המגמות הללו.

ילדה וילד בדרום קוריאה, בגילים שבהם קרבת אהבה היא רגשית, מוצאים עניין האחד בשנייה. אלא שהקשר ביניהם נקטע באיבו משום שהילדה מהגרת עם הוריה לקנדה, שם הם מפתחים את הקריירה המקצועית שלהם. הילדה הופכת לאישה צעירה, סופרת בעיסוקה, היא נישאת וחיה בארה"ב. עלילת הסרט מזכירה מאוד את סיפור חייה של המחזאית סלין סונג, שהסרט "חיים שלמים" הוא יצירת הבכורה שלה בעולם הקולנוע.

לאחר כעשרים שנים אלה שאהבו כילדים נפגשים בניו-יורק. המפגש מעורר שאלות מהותיות והמרכזית שבהן היא מה צריך להנחות אותנו בעת קבלת החלטה שתוצאותיה ילוו אותנו לאורך השנים. אבל במישרין או בעקיפין צצים גם ספקות לגבי היכולת שלנו לנבא מה היה קורה לו היינו נוקטים דרך שונה. ברקע מועלות לדיון סוגיות של העוגנים והזהות שיש למהגר, מקומה של האישה בזוגיות ועוד.

בסרט אין אף אירוע דרמטי. אין שמץ מיניות. אין שום אקשן. אין הרבה דמויות. אין סצנות שגורפות צחוק רם. השיח איננו דרמטי. הרמת קול והתפרצויות אינן חלק מהסגנון. אין זירות התרחשות משמעותיות. פרט לצילומי הנוף הניו-יורקי, אין שום תפאורה מיוחדת. הכול איטי ומתון לגמרי.

מבקרי הקולנוע ברובם אוהבים את הסרט, ואף מנבאים לו כמה מועמדויות לפרסי האוסקר. ביקורות הצופים נחלקות ברובן קוטבית: אלה שמאוד מהללים ואלה שמביעים אכזבה גדולה. יש רק להביא בחשבון כי מי שמגיב ברשת על סרטים אינם הגולשים הממוצעים, אלא כאלה שמתעניינים במיוחד בקולנוע, וגם כמה בעלי עניין. אני מניח שהציבור הכללי לא ינהר לסרט "חיים שלמים" ולא ישבור כאן את שיאי הצפייה בקולנוע. אלה שאוהבים קולנוע איכותי יאהבו יותר את הסרט, דווקא בשל אופיו המיוחד.

אני אישית סבור שלא מדובר ביצירת מופת שראויה לפרסי-על, ועם זאת בהחלט אהבתי את הסרט, ראשית בשל הסיבות שציינתי בפסקת הפתיחה לעיל, אבל עוד יותר בשל העובדה שהסרט הצליח לעורר בי מחשבות ותובנות. והחשובה ביניהן היא שבכל מקרה של התלבטות צריך לחשב את הדרך מכאן והלאה, ולא להמשיך ולהתבוסס בחזיונות שווא של מה היה אולי מתרחש, לו אי שם בעבר היינו נוהגים אחרת.