באטמן של קיטון

זה לא סוד שהסרטים האחרונים של אולפני "DC קומיקס", ובפרט היקום הקולנועי שלהם שסובב סביב "ליגת הצדק", לא זכו להצלחה כלכלית (רק סרטים בודדים הכניסו מעל מיליארד דולר) ואף זכו לביקורות מעורבות. בעקבות הכישלון הקופתי נראה שפרויקט היקום הקולנועי הנוכחי שלהם ייגנז, ובמקרה הטוב יאותחל מחדש עם צוות יצירתי ושחקנים אחרים. הסרט האחרון ביקום הקולנועי הנוכחי של DC היה "הפלאש" (בעברית פירוש השם "הבזק", אבל את שם גיבור-העל המכונה ה"פלאש" מקובל לתרגם ל"ברק"), שבו הושקעו מעל 200 מיליון דולר לא כולל פרסום. כדי לקדם את הסרט החליטו באולפנים לכלול הופעות קמע של גיבורי-על אהובים אחרים, כמו סופרמן, וונדר-וומן ובאטמן, אך גולת הכותרת של הסרט – ומה שכנראה היה המנוע השיווקי הכי גדול וגם הכי מוצלח שלו – היה הליהוק של מייקל קיטון לתפקיד באטמן של ציר זמן מקביל, במחווה לתפקיד המקורי שגילם בסרטיו של טים ברטון: "באטמן" (1989) ו"באטמן חוזר" (1992). הופעתו של קיטון הושלמה בשימוש בעיצובים דומים ובמוזיקה הנהדרת של המלחין היהודי הגותי דני אלפמן.

יש הסכמה רחבה בקרב מעריצי הקומיקס של DC ובפרט של באטמן שהבאטמן וברוס ויין של מייקל קיטון היה הבאטמן הטוב והמוצלח ביותר. הוא משלב עיצוב גותי אפל אך לא מצועצע, חליפה משוריינת חסינת ירי ופטנטים מגניבים, יכולת לחימה גבוהה וחוש הומור דק (אך לא מוגזם). הסרט של ברטון מ-1989 נחשב עד היום לאחד מסרטי הבאטמן הטובים ביותר, לצד "באטמן מתחיל" ו"האביר האפל" (השניים האחרונים של כריסטופר נולאן). ואני מסכים איתם. הסרט המקורי של טים ברטון מ-1989 ללא ספק שרד את מבחן הזמן, גם מבחינת עלילה, תסריט ומשחק, אך גם מבחינת מוזיקה, עיצוב, צילום ואפקטים מיוחדים.

בעקבות ההצלחה של שימוש בנוסטלגיה לקידום יצירות קולנוע וקומיקס, ובעקבות ההצלחה הגדולה של אולפני "מארוול" ו"סוני" עם הסרט "ספיידרמן: אין דרך הביתה", שבו מככבים לצד טום הולנד גם הספיידרמנים הקודמים טובי מגווייר ואנדרו גארפילד וכן שלל הנבלים מהסרטים שלהם, החליטו בחברת DC לנסות את מזלם. שימוש אחד היה הופעתו של באטמן של קיטון בסרט "הפלאש", ואחרי שצפיתי בסרט אני קובע שהוא גנב את ההצגה מהדמות הראשית (הפלאש בארי אלן) ועשה כבוד לבאטמן המקורי של קיטון. את זה אי אפשר לומר על כותר הקומיקס של DC שנקרא "באטמן 89", שנועד לנצל את ההצלחה והנוסטלגיה לבאטמן של קיטון.

הקומיקס "באטמן 89" של DC מאת סאם האם הוא כישלון מהדהד ועושה אי-צדק גדול לבאטמן. למרות תמונות השער היפהפיות אני מציע להתרחק ממנו כמו מאש. הוא לא רק מבאס, הוא מאכזב. מאוד. בקשת הסיפור הראשונה Shadows, הנמשכת על פני שש חוברות, באטמן מוצג כאדם חסר תועלת שלא מצליח להילחם בפשע ומובס בקלות – הן בקרב והן בקרב מוחות – על ידי הפושעים, רובין, אשת החתול ודו-פרצוף. אדם שכל חייו התאמן והכשיר את עצמו להיות לוחם-על בפשע מובס בקלות על ידי נער צעיר משכונת מצוקה ומזכירה מתוסכלת שהפכה לפורעת חוק סקסית. זה פשוט לא הגיוני ולא עושה צדק עם הדמות. עוד סיבה להתרחק מהקומיקס היא שבמקום סצנות אקשן ולחימה (ובפרט סצנות לחימה של באטמן) הקומיקס עוסק בעיקר בהטפה פרוגרסיבית ומגנה את הוויג'ילנטיות של באטמן ואת באטמן עצמו. הקומיקס עוסק בייצוג מיעוטים ובטיפול בשכונות מצוקה ושחיתות אך לא עוסק בדמות שאמורה להיות כוכב הכותר: באטמן/ברוס ויין.

השורה התחתונה של המאמר הזה היא שאף על פי שקלף הנוסטלגיה נחשב לקלף מנצח, צריך לדעת איך לשחק איתו, ובעיקר לתת לו כבוד. הסרט "הפלאש" אכן מטפל בכבוד בבאטמן של קיטון (וזו הסיבה שהתעקשתי לראות את הסרט), אך הקומיקס "באטמן 89" ממש לא, ולכן שומר נפשו ירחק.

ולטובת מי שרוצה לדעת איך לנצח עם קלף הנוסטלגיה, לפחות בז'אנר גיבורי-העל, הנה כמה קווים מנחים:

1. תנו לדמות כבוד. כבדו את השחקן שגילם אותה, את עיצוב החליפה, כלי הרכב וכלי הנשק שלו, את יכולותיו ואת כישוריו, ובפרט את כישורי הלחימה שלו.
2. אל תהפכו אותו ללוזר חסר-תועלת, כזה שגורם בעיקר נזק ולא מצליח להתגבר על אויביו ללא עזרה של דמויות המשנה.
3. תנו קשת סיפור מהנה עם הרבה אקשן. חסכו מהקורא הטפה פרוגרסיבית, תקינות פוליטית וטהרנות פוסט-מודרניסטית נאו-מרקסיסטית. הקורא לא בעונש.

מובן שאי אפשר להבטיח הצלחה מסחרית או ביקורות מהללות, אבל קווים מנחים אלו נכתבו לפי ניסיון והיגיון בריא, ומבוססים על ביקורת מעריצים בתחומי הפנטזיה, המדע הבדיוני, הקומיקס וז'אנר גיבורי-העל.