הם יורים גם ביוסאריאן

הרהורים על הסדרה מלכוד 22
תמונה של יגאל
יגאל אפרתי

סוף חודש אוקטובר 1971. יום שבת, משמרת אחרונה לפני היציאה לחופשת השחרור. היום נגמר, ואני עולה לחדרון לשנת הלילה ומוצא על המדף ספר בכריכה כחולה. מתחת לשם הסופר – ג'וזף הלר, וכותרת הספר – "מלכוד 22", התנוססה תמונה של חייל עונד דסקיות. הייתי עייף, אבל תולעת הספרים שקיננה בי, דחקה בצלעותיי, "לך על זה, אולי יהיה מעניין".

מעניין? זו לשון המעטה. באותו הלילה קראתי את הספר מראשיתו ועד סופו, פעמיים, עד עלות השחר. רבים מדברים על אירועים משני תודעה וחיים שחוו, אין ספק שזה מה שקרה לי באותו הלילה. הבנה אינטואיטיבית של מונחים כמו אותנטיות, אינטגריטי וצדקנות, החלה להיבנות במוחי, הבנה שעיצבה אותי להמשך חיי. תובנות אלו חברו לתפיסות שכבר היו טבועות בי, והתחזקו בעקבות קריאה בשני ספרים מעצבי תודעה אחרים, "החייל האמיץ שווייק" של ירוסלב האשק, עם איוריו המדהימים של יוזף לאדה, ו"1984" של ג'ורג' אורוול. שלושת הספרים הללו הם דיסטופיות מופלאות.

הספר "מלכוד 22" הכיל בתפיסתי גם את "שווייק" וגם את "1984" והפך בתודעתי לכוח שמגדיר את חיי. המשפטים "כן, במלכוד 22 יש קטע שמתאר בדיוק את…", ו"מה יוסאריאן היה אומר על זה?" היו מוטו קבוע שלי. כשהספר עובד לסרט רצתי לראותו והתאכזבתי, כי אי-אפשר להעביר בסרט את העולם הביזארי שהלר בנה בספר. קרן האור היחידה שמצאתי בסרט, הייתה הופעתו המדהימה של אלן ארקין. ארקין הוא שחקן שלא צריך להתאמץ כדי שנאמין שהוא מטורף, ולהעביר באמינות את התחושה של מה זה להיות יוסאריאן. אולי גם ג'ון מלקוביץ' היה יכול לגלם כך את הדמות.

מה מצאתי בשלושת הספרים האלו שעיצב אותי בכזו עוצמה? הרעיון של היות האדם טבולה ראסה, לוח ריק, שעליו נרשמת המציאות האישית והייחודית של כל אחד מאיתנו. ההבנה שאנו מופעלים כרובוטים על ידי הצורך להיראות טוב ולהימנע מלהיראות רע. היכולת לזהות תשפוכת של מילים פטריוטיות ופסאודו-ערכיות, שנועדו להוליך שולל ולשמש כרשתות הסוואה. הסוואה הנחוצה כדי לשקר לאנשים ולהונות אותם, כדי להוליך אותם לאן שהשקרן רוצה, מבלי להצטייר כשקרן. למדתי מהי ציניות ומהו סרקזם, מהן נהנתנות, תאוות בצע, שרלטנות ועוד תכונות דומות, וקבעתי את יחסי אליהן.

ההצלחה של הספר לעשות כן, נבעה משרטוט דמותו של יוסאריאן כמטורף, כלומר מי שמסתכל על המציאות כאילו מבחוץ. רק מבחוץ אפשר לראות את הגאוניות של המלכוד או כמו שיוסאריאן אומר "אפלבי לא יכול לראות שיש לו זבובונים באישונים, כי יש לו זבובונים באישונים. כמה נכון וכמה פשוט. אלגוריה על היותנו עיוורים לאי-יכולתנו, לראות את המציאות שלנו. במציאות אנו עיוורים למיינדרביינדרים שגונבים אותנו במסווה של פעולה למעננו. איננו רואים את הגיחוך שבשייסקופים, הקאטקארטים, הגנרלים שרק רוצים צילום טוב של משימה, ולא את הצלחתה, שחיי אנשים אינם נחשבים בעיניהם, ושהיחסיות היא נקודת המשען שלהם". אם יוסאריאן היה שפוי, לא היה הספר נכתב כלל ועיקר.

הטרנספורמציה שהספרים האלו העבירו אותי שינתה אותי מכלכלן שלמד כלכלה קפיטליסטית, שאולף להאמין שצריך לתת לכוחות השוק לעשות את העבודה – לסוציאליסט. הבנתי עד כמה הכלכלה בעולם כיום אינה כלכלה חופשית, ולכן כוחות השוק אינם באמת עובדים. הבנתי גם מדוע כלכלנים שזוכים בפרסי נובל עוסקים בתורת המשחקים, שמזהה את התנהגויות העדר ובכך מאפשרת ביצוע מניפולציות ומאיינת את הכלכלה החופשית.

במקביל נפתח בפניי עולם הפילוסופיה, שאתגר אותי בעיקר על ידי התפיסות הקיומית והבודהיסטית שקדמה לה. למדתי את המהות של היש, וההחלטה לחיות את עולם היש ולא את עולם הסיפור שאני ממציא, אפשרה לי לעשות קפיצת דרך ביכולותיי כמאמן ומורה. אנשים שאימנתי ולימדתי שאין מהות, אלא קיום, בחרו לוותר על הצורך לחיות את חייהם כסיפור, ומצאו את העוצמה שלהם בתוך עצמם.

והנה קם לו בוקר אחד שחקן קולנוע בשם ג'ורג' קלוני וירה ביוסאריאן. הרומן הגאוני עבר מטמורפוזה ושונמך לכדי אופרת סבון. הוא כבר אינו דיסטופיה ולבטח אינו "מלכוד 22". יוסאריאן הפך מדמות אפית לאדם נורמלי, גמד אינטלקטואלי ופחדן שמנסה לרמות את כולם, לגרום להם נזקים, לטרפד משימות כדי להימלט מאימת המוות. זאת במקום לגלם מטורף עם תעודות, מישהו כמו אלן ארקין או ג'ון מלקוביץ', שהיו יכולים להנכיח את הטירוף, להגחיך את ההתיימרות והנרקיסיזם של בעלי העוצמה ולהישאר בתחום הדיסטופיה. קלוני יצר סיפור בנאלי. הוא נתן לשחקן של סדרות טלוויזיה, שחקן שחי ונושם מיינסטרים, לגלם את יוסאריאן.

נשארתי ללא טירוף, ללא ציניות וסרקזם, ללא ראייה מחוץ למציאות המדומה של הקיום וללא הגאוניות. קיבלתי כלום. ממש כמו הערך המוסף של הסדרה הפתטית הזו. מפח נפש.

Facebook
Twitter
LinkedIn
WhatsApp
Email

8 תגובות

  1. מרתק מיוחד מצמרר
    איזה מאמר!!!
    מלכוד 44!!
    כתוב נפלא ומיוחד בנמינו

  2. למה ללכת רחוק אחורנית. תסתכל על מה שקורה אצלנו היום. מלכוד מיליון. וזה נוגע ישירות בחיינו

  3. אני חייב להודות שקראתי את הספר מלכוד 22 והוא לא הטביע בי שום דבר מיוחד, בטח לא השפיע על חיי

  4. עצוב לראות כמה ספרים השפיעו פעם וכיום הצעירים מתרחקים מהם.

  5. ביקורת הסרטים/ספרים הכי אחרת שקראתי אי פעם. כולל חיבור אישי כל כך של הכותב

  6. איך ספר שהוא פרי דמיון יכול כל כך להשפיע את אותו של אדם בימינו?

    1. הספר כול להיות פרי דמיונו של הסופר, אבל משנכתב, הוא מהווה "פיסת מציאות". בשלב זה, הקורא שמזדהה עם רוח הדברים ומגלה עניין, מתיחס אליו כחלק מהתודעה החדשה שנוספה לו ואז התוכן של הספר הופך לאמיתי, לא פחות מספר היסטוריה שמספר על העבר. שניהם סיפורים, אבל התודעה שלנו, מורכבת מסיפורים בלבד. אין שום דבר אמיתי, בשום דבר שאנו מאמינים בו, זולת היותו חלק מהתודעה שלנו.
      כך זה בדת, דיעה פוליטית, טבעונות, אהבה וכו'.
      בקיצור, משהספר נכתב ונקרא, הוא הופך לחלק מהמציאות של הקורא.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

תמונה של עמירם

הֶסְתֵּר פָּנִים              

בְּיוֹם הָעַצְמָאוּת בַּשָּׁנָה הַקָּשָׁה  מַשֶּׁהוּ עָצוּר, נוּגֶה בַּהַרְגָּשָׁה. אָנוּ נְתוּנִים בִּתְחוּשַׁת הַתָּשָׁה, נָעִים בֵּין הַרְעָשָׁה לְהַחְרָשָׁה. וּמָה שֶׁכּוֹאֵב שֶׁבָּאֵלּוּ הַזְּמַנִּים בִּיבִּי וְשָׂרָה בְּ"הֶסְתֵּר פָּנִים". הַזּוּג

תמונה של מנשה

זו שעתנו הגדולה

על חשיבות החוסן הלאומי והחברתי של הפרט והחברה כולה

תמונה על גדעון

האם יחזרו?

האם אכן עושים את המירב לשחרור החטופים?

דילוג לתוכן