האב, הבן והקולנוע

ביום שני הקרוב 16 בינואר 2023 תקיים עמותת לִישָׁנָא, התחדשות הארמית בישראל, הקרנת בכורה של הסרט "ארמי אובד אבי" מאת יהונתן מעוז, באודיטוריום של מוזיאון ידידי ישראל בירושלים (FOZ). לקראת ההקרנה, הנה כמה רשמים משיחה עם יהונתן מעוז, יוצר הסרט.

יחסי הורים וילדים תמיד מורכבים וטעונים. לעיתים הם מצריכים עבודה קשה לתחזוקה ולשיפור. אמנים מתחומים שונים מבטאים את הסיפור המשפחתי שלהם ביצירותיהם כדרך נוספת לריפוי עצמי. אך הביטוי הפומבי לסיפור האישי של האמן מחייב אותו לחשוף רבדים אינטימיים, שהיה מבקש להצניע. בקרוב תיערך הקרנת בכורה של הסרט הדוקומנטרי "ארמי אובד אבי" בירושלים וזוהי הזדמנות מצוינת לשיח בשאלות של אמנות הקולנוע והממד האישי. כדי לברר את הסוגייה המורכבת הזאת פגשתי את יהונתן מעוז (26), יוצר סרטים קצרים ואמן וידאו, בימאי ועורך. יהונתן הוא בוגר בהצטיינות של האקדמיה לאמנות בצלאל – המחלקה לאמנויות המסך, ובעל עסק להפקות וידאו. עד היום זכה בכמה פרסים, ביניהם פרסים מבצלאל, מפסטיבל דוק-אביב ומהמיזם לקולנוע וטלוויזיה ירושלים. לצפייה בטריילר: ארמי אובד אבי.

ספר לי את תקציר הסרט

אבי, ד"ר יעקב מעוז, בן להורים עולי "כורדיסטן", מחליט בגיל 60 לצאת למסע הגדול בחייו: להחיות את השפה הנכחדת ארמית, השפה שדיברו בבית הוריו, במטרה להכיר בה כשפה יהודית רשמית בישראל. שפה שלטענתו בטעות קוראים לה "כורדית". שפה בעלת היסטוריה משמעותית וחבויה, אשר הולכת ונכחדת עם הדור האחרון אשר דובר אותה בארץ. יעקב חושף סיפורים חדשים על אותו מקום היסטורי שנקרא כיום "כורדיסטן" אך במקורות היהודיים נקרא "ארץ אשור", ובכך שואף לשנות את ההגדרות הישנות שעליהן נשענת העדה ה"כורדית". במסעו נתקל יעקב בקשיים מצד המשפחה והעדה ה"כורדית", אשר מתנגדת לקבל את הגדרותיו החדשות, בעוד שמנגד הוא סוחף אחריו המון מהקהילה האשורית בחו"ל, שאותם הוא פוגש לראשונה בגרמניה כשהם מדברים באותה הלשון הארמית-אשורית ורואים בו מנהיג של החזון האשורי.

מה הייתה משמעות הסרט לגבי יחסי אב ובנו?

תמיד ראיתי את אבא שלי עסוק, מקדם ומתקדם, אבל הפעם זה שונה וחזק בהרבה משהכרתי. להיות חלק מהמסע שלו מקרוב ולראות את אבא נלחם על המטרה ומקריב כל כך הרבה מחייו הפרטים בגיל 60 למען הגשמת חלומו, נתן לי שיעור גדול על ייעוד ועל דרך. למדתי שלעולם לא ניתן לדעת באיזה שלב בחיים יתעורר הרצון להגשים את הייעוד האמיתי שלך. על אף התחקיר המעמיק והצהרת הכוונות המוקדמת, שתוכננה בשלבי ההפקה לפני צילומי הסרט, מהר מאוד היה ברור לי שאני יוצא למסע, שאני מלווה אותו תוך כדי התהוות ואין לדעת לאן ואיך הוא יתפתח. היה חשוב לי להראות בסרט שעצם זה שאני נחשף לשינוי ההגדרה של השפה ועצם הגילויים על התרבות שלא הייתי ער לה, לא סתרו את יתר מרכיבי התרבות שעליהם גדלתי, כמו המוזיקה והאוכל.

לאיזו סצנה התחברת במיוחד?

בסרט ישנה סצנה מרגשת של אמי מכינה קובה צמחוני לכבוד אבא שלי. במשך שנים אני רואה את הסבתות שלי ואת אמא מכינות קובה, שזה מעין סמל תרבותי של העדה שרציתי להביא למסך. הקובה הצמחוני הוא תמצית הסרט בסיפור על אבא שלי. המעבר מאכילת בשר לצמחונות כמו המעבר מכורדי לארמי.

ספר לי על הדמויות שפגשת בתהליך ההכנה של הסרט

אני זוכר שכשהגענו לגרמניה, לפגוש את האשורים לראשונה, יצאתי עם כמה חבר'ה צעירים דוברי ארמית-אשורית לבלות באחד הברים המקומיים. התחלתי לזרוק להם מילים בארמית שהכרתי מהשיחות שלי עם סבתא שלי ז"ל. הייתי בשוק שהם הבינו אותי, ההתחברות איתם הייתה טבעית, ההומור והמזג שלהם מאוד קרוב לישראלים. אף על פי שהם בכלל נוצרים שנולדו וגדלו בחו"ל. תוך פחות משעה אתה מדבר איתם כאילו הם חלק מהמשפחה המורחבת שלך שמכירה אותך כבר שנים.

מה קורה כיום, לאחר שהסרט הופק?

הסיפור לגמרי קורה ומתעצם יותר ממה שנראה בסרט, לכן תמיד תהיה תחושה שהסרט לעולם לא באמת גמור ומכיל את כל הזוויות. עם זאת אני שמח שהצלחתי לתחום חלק משמעותי מהדרך שבה התהליך הארוך הזה מתרחש. אני שואל את עצמי לפעמים האם אני רוצה להמשיך לפתח אותו לפרויקט נרחב יותר או לסרט המשך. אני לגמרי מרגיש שמגיע לסיפור הזה מקום של פיצ'ר (סרט באורך מלא) כי יש עוד הרבה לספר. כרגע אני עסוק בסרט חדש שאני מפתח ובפרויקטים מעולם אחר, אבל יכול להיות שבעתיד אבין איך זה קורה. הסרט זכה בפרס בתחרות פיצ'ינג (Pitching) של פסטיבל דוק-אביב, וכיום הסרט מועמד להשתתף בכמה פסטיבלים בארצות הברית.

מדוע יוצר צעיר צריך לעסוק בנושא סבוך שכזה?

את הסרט התחלתי כפרויקט גמר ללימודים בבצלאל במסגרת הקורס "קולנוע דוקומנטרי". בתהליך חיפוש הרעיון התחיל להתגבש תהליך בבית ההורים סביב שאלת הזהות התרבותית של המשפחה והעדה. היה היסוס קל אם להיכנס לשדה הזה ולהעמיק בו. הבנתי שהרעיון חזק מדי ולא ניתן להתכחש אליו ולזנוח אותו. נפתחה דלת לעולם שלא הייתי חשוף אליו, שהיה אפילו מפחיד, ולבסוף הבנתי שאין דרך להתחמק מזה, שזה חזק ממני. היום אני מבין שהדרך הטובה להתמודד עם שאלת הזהות העצמית היא לתעד תהליכים שעוברים ההורים בעצמם. הצילום הוא סוג של פוטו-תרפיה במובן הזה שהבימאי בעצמו עובר תהליך בכל יצירה, ואילו כאן המשמעות חזקה יותר כאשר הבן מתעד את האב. אתה מגלה את השורשים שלך בתהליך הכנת הסרט. גיליתי תרבות שלא הייתי ער אליה מעולם. התחלתי להעמיק בשפה, שהיא גדולה בהרבה ממה שחשבתי. שנים רבות אתה בטוח שאתה שייך לעדה מסוימת ולבסוף אתה מבין שהסיפור שונה לגמרי ממה שחשבת וממה שסיפרו לך.

איך התייחסו לרעיון באקדמיה בצלאל?

הסרט זכה לביקורות מאוד מחזקות ובונות גם מטעם המרצים, שמאוד התלהבו מהרעיון, וגם מטעם השופטים. זה אמנם התחיל כפרויקט של לימודים אך די מהר זה הפך להיות אבן דרך בחיים ויצא ממסגרת הלימודים. באקדמיה הבינו מהר מאוד שיש כאן סיפור גדול, והאתגר הגדול היה לתחום אותו לסרט קצר של שנת לימודים. התברכתי במרצים מעולים, שליוו אותי בתהליך, יאיר לב ואיל גולדברג, שהם בעצמם במאֵי קולנוע מוערכים. הם הבינו את הרגישות ואת המורכבות שיש בסרט מהסוג הזה, כיוונו אותי ונתנו לי כלים משמעותיים לתהליך העשייה של הסרט. אחד הכלים המרכזיים שקיבלתי היה לא רק להתייחס לנושא עצמו ולחזון שגיבור הסרט מביא, אלא להתעמק ולהתעמת דרך המצלמה ביחסים שבין אב לבן, באופן שבו אני רואה את אבי ולהעמיק את הקשר איתו. חששתי לחשוף את הטיוטות בפני הסטודנטים. זוהי חשיפה עצמית ולא תמיד נוח להציג את המשפחה בפומבי. הייתי צריך לדבר על העדה, על אספקט שעד היום הכחשתי אותו. העדפתי שיראו את המוצר המוגמר, שיקבלו את הסיפור המלא בסוף התהליך. נדהמתי לראות את רמת החיבור של אנשים אליי ואל הסרט עצמו; את רמת ההזדהות של בני עדות המזרח לסיפור. הרגשתי שהסובבים אותי מכירים אותי טוב יותר לאחר שצפו בסרט.