סרט אישי של סטיבן שפילברג

בימים הראשונים לעלייתו לאקרנים של הסרט החדש והמסוקר כל כך של הבמאי סטיבן שפילברג, מיהרתי לצפות בו. הסרט "הפייבלמנים" זכה למן ראשית חשיפתו לביקורות חיוביות לא שגרתיות – הסוקרים והכותבים רובם ככולם לא רק משבחים אותו, אלא אף מנבאים לו הצלחה מיוחדת בזירת פרסי האוסקר בזירות השונות. הואיל ואני, לעומת כל אלה, לא יצאתי מבית הקולנוע אחוז בהתלהבות גדולה כל כך, המתנתי עוד ועוד ימים בטרם אגבש דעה סופית על הסרט. כאשר הבנתי כי דעתי נותרה בעינה התיישבתי לכתוב את חוות הדעת הזאת.

מדובר בסרט אישי, שמתבסס על זיכרונותיו של שפילברג מפרקי חייו הראשונים, אך לא מתיימר להיות סיפור חיים מדויק. בסרט מודגשים שלושה מישורים שכנראה נחקקו בליבו יותר מכול. הראשון שבהם הוא תופעת האנטישמיות, שממנה סבל כילד ונער בשל היותו בן למשפחה יהודית שהיגרה לארצות הברית ממזרח אירופה. המישור השני נוגע ליחסי האהבה במשפחה הגרעינית, בין ההורים לילדים, בין האחים ובין ההורים לבין עצמם, עד לקרע הגדול. והמישור האחרון עוסק באהבתו הגדולה של הילד המייצג את שפילברג לקולנוע, שמילאה את חייו, ובעשייתו בתחום זה כבר מגיל צעיר.

טרם תחילת הסרט גופו עולים בדרך לא שגרתית דבריו של הבמאי לצופים, שבהם הוא מסביר כי מדובר בסרט אישי מאוד. הסרט ארוך מהמקובל ובמשך זמן רב יחסית לא הבנתי מה הכיוון והמגמה של מה שראיתי. עם התקדמות העלילה  החלו התובנות להתחבר ולהתבהר, אך לא במידה מספקת.

כלל אינני מצטער על שצפיתי בסרט, וקודם כול בשל החשיבות הגדולה שאני מייחס לצפייה בסרטים של יוצרים גדולים. אולם מה לעשות, ההתלהבות לא אפפה אותי.