אפל ומיוחד

"הבת האפלה" שמוצג ממש לאחרונה בבתי הקולנוע הוא סרט מיוחד ומורכב. הסרט זכה בפרס התסריט הטוב בפסטיבל ונציה, בארבעה פרסי גותהאם, והוכרז כסרט הטוב ביותר של השנה על ידי פורום אמריקני מקצועי. אלא שלפני הכול יש לציין שזהו סרט קשה, שיגרום אי-נוחות ולחץ לכל הצופים בו, כולל אלה שיכתירו אותו בסופו של דבר כסרט טוב מאוד. נראה שבתי הקולנוע לא צופים הסתערות המונית של צופים, כך אני מפרש את מספר ההקרנות הלא רב שמוקדשות בשבוע לסרט האמור. מבקרי הקולנוע אומנם חלוקים בדעותיהם, אולם הרוב הברור מהלל ומשבח, מבלי לוותר על הסתייגויות כאלה ואחרות.

"הבת האפלה" עוסק בנושא הרגיש של יחסי אם ובתה. לדה, גיבורת הסרט, פרופסורית לספרות אנגלית באקדמיה, מגיעה בגפה לחופשה באי יווני ונתקלת בין היתר באם וילדתה. בין האם ובתה מתנהלת מערכת יחסים חמים, מה שמעורר אצל לדה זיכרונות ופותח פצעים ישנים ממערכת היחסים שלה עם שתי בנותיה, כאשר הייתה עדיין אם צעירה. מדובר בסרט המבוסס על ספרה של אלנה פרנטה האיטלקייה, עם שינויים כאלה ואחרים.

הקושי ואי-הנוחות בצפייה נוצרים כתוצאה מעיסוק בנושא שהוא בחזקת טאבו אצל בני האדם רובם ככולם. לא רבים מוכנים לדון בפרהסיה בסוגיה של סדרי עדיפויות בחיי האם בין רצונות ואינטרסים שלה, לבין מה שמקובל לראות כמחויבויות כלפי ילדיה. הסרט מגרד עד כדי דימום את הרגשות של אי-השלמת האם עם המצב שבו היא נדרשת לתפקד, ועם מה שההורות מכתיבה לה כולל פגיעה במימוש העצמי. אני אישית יצאתי מהסרט בהרגשה ברורה כי מדובר ביחסי אם ובנותיה, ולא ביחסי אם וילדיה, זאת למרות שאינני יודע להסביר את ההבדל בין שתי האפשרויות הללו.

כמה מאפיינים בולטים חוזרים ונשנים בסרט. ראשית הוא משלב הווה ועבר, והקפיצות בין הזמנים מתרחשות בתדירות גבוהה שמקשה, לפחות בתחילה, על הריכוז. חלקים לא מבוטלים מהסרט מצולמים באפלוליות ואפרוריות, מה שמוסיף לאווירה הקודרת והקשה. הסרט אניגמטי, לא תמיד ברור לאן בסופו של דבר הובילו התפתחויות מסוימות, או דמויות שבאו והלכו. שני גברים שמשתלבים בהתרחשויות, אחד מבוגר בהרבה מגיבורת הסרט, והאחר צעיר ממנה בשנים רבות, מוסיפים אולי אור על הדמויות והעלילה באמצעות אנרגיית תשוקה אפשרית, אך אולי דווקא דוחפים לכיוון ההפוך. אפילו שמו של הסרט לא ניתן לפיענוח. מיהי אותה בת אפלה? הילדה המתארחת במלון בה מתבוננת כל העת לדה גיבורת הסרט? או אולי מדובר בבתה שלה? ואולי הכוונה בכלל ללדה עצמה? הסרט ארוך מהרגיל והצופה חש בכך דווקא בשל היותו סרט לא קל לצפייה. אולם לדעתי גם אלמנט זה תורם את חלקו ליצירת האווירה שאליה חתרו יוצרי הסרט.

אוליביה קולמן השחקנית הראשית מובילה ללא ספק את הסרט וראויה לשבח. מסביבה משובצים עוד כמה שחקנים ויוצרים ראויים.

אני מעז לנבא, כאמור, כי קהל רב לא ינהר לאולמות, ומבין הצופים שבכל זאת יגיעו, לא מעטים יצאו מאוכזבים ואף יביעו את דעותיהם במדיות המקוונות השונות. עם זאת אני מניח שיהיו גם לא מעטים שישבחו את הסרט מאוד. במיוחד אלה שבוחנים אותו מנקודת מבט מקצוענית. אני אישית שמחתי שצפיתי ב"בת האפלה", הרגשתי שחוויתי חוויה אמיתית ולא העברתי זמני בבילוי חולף וקל שלא נותר ממנו מאומה בנשמה. הסרט בהחלט מעורר מחשבות, וזהו כידוע המבחן העיקרי שקובע איכות יצירה בעיניי.