ויהי בוקר, ולאחריו אפלה

לאחרונה זכו שני סרטים ישראלים להערכה רבה בפסטיבל הסרטים השנתי בקאן, וכמו במקרים קודמים, לצד התהילה, מתעוררת סביבם גם מחלוקת. הסרטים המדוברים הם "הברך" ו"ויהי בוקר" של במאים ישראלים צעירים וצוות שחקנים מעורב יהודי וערבי.

להלן תמצית העלילה של כל אחד מהסרטים (נלקח מהאינטרנט):

"הברך", סרט בבימויו של נדב לפיד, הוא סיפורו של במאי קולנוע שמגיע ליישוב נידח בקצה המדבר להקרנת אחד מסרטיו. שם הוא פוגש פקידה, נציגה של משרד התרבות, ומוצא עצמו מנהל שני קרבות אבודים: האחד נגד מות החופש האומנותי בארצו, השני נגד המוות של אימו.

בתוכנייה של הפסטיבל הופיע הסרט תחת השם Ahed's Knee ("בִּרכָּה של עאהד"), המעיד על כך שהסרט מוקדש לנערה הפלסטינית עאהד תמימי, זו שצולמה סוטרת בפניו של קצין צה"ל. אך הגיבור כאן הוא בצלאל סמוטריץ', שב-2018 איחל לתמימי שתחטוף "איזה כדור, לפחות בפיקה של הברך". הסרט תוקף את הממסד הישראלי ובמיוחד את מדיניות משרד התרבות המתנה את תמיכתו הכספית בתוכני הסרטים לפי מידת עמידתם בקריטריונים לאומיים מסוימים. "הברך" הופך לקינה ולפרידה מהאם הגוססת ומארץ מולדתו של הבמאי, ישראל, שכבר לא מאפשרת לו לחיות בה.

הסרט זכה בפרס היוקרטי של חבר השופטים בפסטיבל קאן.

הסרט השני, "ויהי בוקר", בבימויו של ערן קולירין, מפגיש אותנו עם סמי, אזרח ישראלי ממוצא פלסטיני, הנוסע עם אשתו ובנו לחתונת אחיו המתקיימת בכפר ילדותו. בדרכם חזרה לעיר מגוריהם, הם נתקלים בחיילים המבקשים מהם לחזור על עקבותיהם. סמי מסביר לחיילים שהוא אזרח ישראלי, שמחר צריך לחזור לעבודה ובנו ללימודים, אך לשווא. גם למחרת נמנעת מהם היציאה החסומה (כנראה לצורך הקמת חומת הפרדה) והם למעשה כלואים תחת מצור מבלי דעת למה ומדוע ולכמה זמן. הכפר שבו גדל מכותר ומוקף חומה. זהו מצור חיצוני ופנימי, שמאלץ אותו להתמודד עם זהותו ועם שיוכו הלאומי.

זה שנים שישראל משתתפת בפסטיבל בקאן, וסרטים ישראלים רבים כבר זכו למחמאות ששימשו מקפצה והזדמנות לבמאים צעירים להתמודד על כרטיס כניסה לעולם הקולנוע הבין-לאומי. רוב הסרטים נתמכים מתקציב ציבורי של משרד התרבות המועבר דרך קרנות ייעודיות, וברוב המקרים גם בסיוע של קרנות זרות המתמחות בנושאי חברה וזכויות אדם.

אולם כדי לזכות בתמיכה ובסיוע, נדרשת בחינה של תוכני הסרטים, שכן מדובר בכספי הציבור על פי חוק התקציב. עיקר הבעיה נוגעת לסרטים העוסקים בסכסוך הישראלי-פלסטיני שרובם נוטים לביקורת קשה אם לא קיצונית על מדיניות ישראל בסכסוך, ביניהם סרטים כמו ג'נין ג'נין, פוקסטרוט, אזור חופשי, לאה צמל, ואחרים. כך גם שני הסרטים החדשים שאינם חוסכים את שבטם ממדיניות ישראל וממנהיגיה, אך צלחו כנראה את מבחן התוכן ונהנו מהתמיכה הממשלתית.

את החגיגה בקאן קלקל צוות השחקנים של הסרט "ויהי בוקר" המכנים עצמם פלסטינים-ישראלים, שסירבו לעלות לבמה בפסטיבל במחאה על כי הסרט מוצג כישראלי ולא פלסטיני, אף שכך נחתם בהסכם המימון עם המפיק. השחקנים פרסמו הצהרה משותפת (תקציר):

"אנחנו נרגשים לראות את הסרט נבחר להשתתף בפסטיבל קאן. הסרט הזה, פרי שיתוף הפעולה היצירתי שלנו, מספר על מצב המצור בא לידי ביטוי בחומות, מעברי גבולות ומחסומים פיזיים ופסיכולוגיים, לצד הפרה ושעבוד של הזהות, התרבות, התנועה הפלסטינית וזכויות האדם הבסיסיות שלנו. לכן בחרנו לקחת חלק בעיצוב הנרטיב שלו. אבל אנחנו לא יכולים להתעלם מהסתירה שבהכנסת הסרט לפסטיבל תחת הכותרת 'סרט ישראלי' כשישראל מ-1948 ממשיכה להוציא לפועל קמפיין קולוניאלי שנמשך עשורים של טיהור אתני, גירוש ואפרטהייד נגדנו – העם הפלסטיני"

שר התרבות חילי טרופר אמר בתגובה: "ראוי שמי שידע לבקש תקציב מהמדינה כדי ליצור סרטים ונהנה מכספיה, לא יתבייש בישראל. חופש הביטוי הוא חשוב ודווקא מי שנהנה ממנו, מהאפשרות ליצור בישראל, מההזדמנות לקבל תקציב מהמדינה שלנו כדי להגשים את חלומותיו ואת רעיונותיו, מוטב שיחסוך מאיתנו את ההתנערות מכל אלה בבואו לפסטיבל בין-לאומי".

אזכיר לקוראים כי בשנת 2014 הסרט "וילא תומא" הוצג בפסטיבל קולנוע איטלקי על ידי היוצרת סוהא עראף כ"סרט פלסטיני", אף שמומן מהתקציב הממשלתי. שרת התרבות דאז לימור ליבנת תבעה את השבת הכספים בגין חריגה מהנוהל: "לא מומשו למטרות שלשמן ניתנה התמיכה", כך שהצגתו כסרט "פלסטיני" אינו אלא מצג שווא.

סביר שתגובה אנמית זו אין בה כדי לשנות במשהו את שאלת הזהות שאיתה מתמודדת האינטליגנציה הערבית בישראל, ולפיה הזהות הלאומית והדתית הפלסטינית-מוסלמית היא הקובעת, בעוד שהאזרחות הישראלית אינה אלא אילוץ הנכפה עליהם גם במחיר ההאשמה הזניחה על הצביעות שבלקיחת כספי הציבור הישראלי לקידום האינטרס הלאומי הפלסטיני לאוטונומיה ושחרור כל המולדת הכבושה מאז 1948.

ישראל הליברלית, הדמוקרטית אינה מסוגלת להתמודד עם הטיעון הלאומני, כפי שהשיב הבמאי: "ברגע שהמדינה מחייבת אותם לעמוד על במה ולהציג את הסיפור שלהם כ'ישראלי' – נמנעת מהם הזכות להציג את זהותם הפלסטינית. לי כאזרח ישראלי ויהודי אין שום בעיה שיציגו את זהותם בכל דרך שירצו, יתר על כן הצגת הזהות שלהם מרחיבה ולא מצמצמת את הזהות שלי. הפרנויה של הממשלה מהמילה פלסטיני היא גלותית". טיעון זה נשמע צדקני מאוד, אם לא תמים, כאשר מתעלמים מכך שאין הם מדברים על "חיים זה בצד זה – אלא במקום!"

בהנחה שמדובר באנשים נורמטיביים, שדבריהם אינם תוצאה של "ייאוש, דיכוי והשפלה" – אדרבא, הם מבוססים, משכילים, חופשיים מכל מגבלה (למעט טרור והסתה), אינם מחויבי לסמלי המדינה בעודם נושאים את דגלי אויבי ישראל בגלוי, אך חסרים את האוטונומיה הלאומית – פסילתם על הסף את הרעיון להצטרף למדינה פלסטינית מובילה למסקנה הבלתי-נמנעת, ששאיפתם היא לפעול לשינוי הסטטוס הלאומי באזור.

ניתן לראות בהצהרתם של שחקני "ויהי בוקר" הפלסטינים, תרועת השכמה לציבור הישראלי. מי שמאמין כי שוויון זכויות אזרחי (ללא שוויון בחובות חס וחלילה), דיור, טיפול בתשתיות השפכים והדברת האלימות הרצחנית ביישוביהם הם הדברים החשובים ביותר לאזרחי ישראל הערבים – טועה! השימוש בעלילות מופרכות על קולוניאליזם, אפרטהייד, טיהור אתני ורצח עם והקריאה לשחרור המולדת הכבושה מידי הקלגס הציוני מהנהר ועד לים מביא למסקנה בלתי-נמנעת, ששום נסיגה חלקית מחבל ארץ כזה או אחר – מלבד נטישה מוחלטת – לא יְרַצו אותם, כי הבעיה מבחינתם היא עצם קיומה של המדינה הציונית במזרח התיכון.

ולאנשי הקולנוע הישראלים אומר, שיש לנו דוגמאות טובות לכך שניתן להגיע להישגים קולנועיים בעולם לא רק על ידי הכפשות ושקרים כמו ג'נין-ג'נין, פוקסטרוט ודומיהם. המפתח לליבו של העולם אינו חייב לעבור דרך הדהוד עלילות דם מופרכות, למרות שזו דרך מהירה ובטוחה לזכות ב"תהילת עולם", ההיסטוריה היהודית הישראלית הציונית לא תשכח זאת.