לא סרט גדול אבל כזה שכדאי לראות

הסרט "סיפור חיי"
תמונה של קתרין
קתרין דנב

אחרי יותר משנה וחצי שבהן לא צפיתי בסרט הגיע הרגע המיוחל. בתי הקולנוע נפתחו ואני מיהרתי ביחד עם מעט צופים אחרים לבית הקולנוע, כחלק מהרצון שלי לחזור לחיים הטובים, כמו בימים כתיקונם. אחרי בחינה קצרה של הסרטים המוקרנים נבחר הסרט הצרפתי "סיפור חיי". אין ספק שאופציית הביקור בקולנוע שנפתחה בפנינו מחדש, הקנתה לצפייה בסרט מעמד חגיגי והרגשה טובה ומיוחדת, מה שבוודאי הפך את התרשמותי למוטית. עצם הישיבה במושבים הקבועים שאנו נוהגים להזמין לאורך השנים, גרמה לי כשלעצמה, באופן מפתיע, להרגשה טובה. אשר על כן לא אנסה הפעם לתת ציונים בסולם המקובל, אלא אסתפק בחוות דעת כללית.

הסרט עצמו עוסק בכוכבת קולנוע ותיקה, שעשתה כבר הכול והשיאים שאליהם הגיעה מכל הבחינות, כבר מאחוריה. השחקנית מפרסמת ספר החושף לכאורה את סיפור חייה. בעת הזאת בתה התסריטאית, חתנה ונכדתה הקטנה, מגיעים אליה מארה"ב לביקור. המפגש עם הבת, במקביל לחשיפת הספר האישי, גורר התנגשויות, חשיפות, ואי-נעימויות שמקורן במערכת היחסים של כוכבת הקולנוע ובתה. במקביל משתתפת הכוכבת הוותיקה בצילומי סרט משונה למדי, שגם במרכזו עומדת סוגיית יחסי אם ובת.

אין בסרט אף רגע שיא עוצר נשימה, ואי-אפשר להגדירו כסרט גדול, אולם אני בכל זאת ממליץ לראותו, לפחות כעת בעידן הזריחה מחדש של בתי הקולנוע, וזאת בשל שתיים וחצי סיבות שאותן אסביר כאן בקצרה.

ראשית, אני בוחר כמובן להתייחס לאנשים המובילים את היצירה האמורה. מדובר בשתי כוכבות, אולי הגדולות ביותר של הקולנוע הצרפתי כיום. קתרין דנב בתפקיד האם, וז'ולייט בינוש בתפקיד בתה. שתי שחקניות המייצגות שני דורות רצופים ויחדיו יוצרות גורם חיובי כבד משקל. מעניינת לא פחות היא העובדה כי הגה הבימוי ניתן בידיו של הירוקאזו קורה-אדה, הבמאי היפני העכשווי המוביל והמוכשר. קורה-אדה איננו דובר צרפתית, וכדי לתקשר עם הצוות נדרש לתרגום. גם למנטאליות הצרפתית איננו מקורב. המרחק הזה יצר חללים לא בהירים, אך בה בעת גם אניגמטיות מעניינת.

שנית, אני מבקש להפנות את תשומת הלב לנושאים ולסוגיות שהסרט דן בהם. הסרט מעורר בצופה רגשות ומחשבות שלא נעלמים במהרה, וזוהי עדות לכך שהסרט כיצירה מילא את תפקידו. בראש וראשונה הנושא של יחסי הורים-ילדים, ובתוכם יחסי אימהות-בנות, נושא מורכב, הרלוונטי כמעט בכל משפחה. עניין נוסף, אחר לגמרי, הוא הקשר בין דמותה של גיבורת הסרט, לבין אישיותה הממשית של קתרין דנב. דמיון ומשותף מחד גיסא, שונות והיפוכים מאידך גיסא. וזאת בהתאם, כמובן, להתמצאות הצופה בעולם הקולנוע ובדמותה הריאלית של השחקנית הראשית. והנקודה המרכזית בעיניי, הקשר בין אמת לשקר, בין מה שקרה לכאורה בפועל לבין מה שמונצח בספרה של גיבורת הסרט. האם העובדות הן שקובעות, או שמא מה שנכתב? מוכר לכם מהמציאות הכללית שבה אנו חיים? לעניות דעתי הסרט מסתיים בנימה אופטימית כלשהי. מגמה נדירה בימים טרופים אלה.

ועוד נקודה קטנה שברצוני לציין. יותר ויותר אני מרגיש לא נוח בסרטים רעשניים. כאלה שיוצריהם כמו מתחרים עם עמיתיהם בדהירת המכוניות והמטוסים, בקצב הירי, ועוצמת המכות. בהרמת הקול עד כדי צווחות. במציאות קולנועית כזאת מצאתי מקלט בסרט, שגם חלקיו הקשים מובעים מבלי לרעום, מבלי לנקוט אלימות, וללא פס קול צווחני.

ולסיכום, לא מדובר בסרט גדול, אבל בהחלט כזה שכדאי לראות. בוודאי בטרם מגיע גל הסרטים החדשים של עידן הפוסט-קורונה.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

11 תגובות

  1. הסרטים חזרו סוף סוף
    תודה לאל
    קדימה, עוד המלצות
    נשלים את שהחמצנו

  2. אכן וב שהבריטים התחדשו וגם המדור הזה יכיל כתבות ביקורת חדשות

  3. כתבו באחד האתרים טוקבק. הכותב אמר שהוא ואשתו נרדמו באמצע. החלטנו לא ללכת. צדקנו?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

תמונה של עדו

מי אמר קיפוח?

על קיפוח רוב, קיפוח מיעוט ומה שביניהם