ג’ורדן הרקדן האחרון ואנחנו

מה למדנו מהסדרה על מייקל ג'ורדן
מייקל ג'ורדן צילום: Bryan Horowitz wikimedia commons

לא רק שרופי NBA כמוני ראו את הסדרה של "נטפליקס" על מייקל ג’ורדן, השחקן הגדול בכל הזמנים. ביצועיו המרהיבים, דיבורו הגלוי והפתוח, הרקע שהוא בא ממנו והקשר המופתי עם הוריו יצרו לסדרה מעטפה אנושית ולא רק ספורטיבית. ג'ורדן הגיע לליגת הכדורסל הטובה בעולם כהבטחה גדולה, אבל איש לא ראה בו תופעה שתשנה את המשחק, את המשמעות של כוכב על. איש לא ציפה ששחקן ענק כלארי בירד יאמר, אחרי שקבוצתו בוסטון שיחקה מול שיקגו של ג'ורדן, "אלוהים התחפש היום למייקל ג’ורדן". יכולתי לכתוב טור רק עליו ועל כישוריו הספורטיביים.

אבל הסדרה "הרקדן האחרון" לא דיברה רק לאוהדי הספורט. היו בה כמה מוטיבים שראוי לבחון. ג'ורדן ניסה לצייר עצמו כאדם שאין לו שטחי התעניינות אלא רק פיתוח משחקו ככוכב עליון. כבר אחרי שלוש עונות, שבהן קבוצתו עדיין לא זכתה באליפות, היה ברור שיש פה תופעת טבע לא שכיחה, ולדעתי מעניינת.

ג'ורדן לא מצטייר כאדם נוח לבריות. נהפוך הוא. הוא רודה בשותפיו למשחק כי לדעתו הם לא נותנים את כל כולם למען הניצחון. הוא עולב בהם, חלקם נעלבים בהסתר וחלקם משיבים מלחמה. הניצחון הוא שאיפתו של כל אתלט, אבל לניצחונו שלו יש משמעות מיתית. הוא חייב לקרוע כל יריב, ואוי למי שמפקפק בו או מאתגר אותו. ג'ורדן לא מצטייר כאדם טוב או כרגיש לזולת. הוא נראה נקמן, רודן ואגואיסט שלא מוכן לעשות דבר למען החברה האמריקנית, גם ברגעי משבר.

אבל דווקא את הניצחון בכל מחיר יש לבחון בָּחון היטב. ברור שלכל משחק יש כללי הגינות משלו. מטרתם של משחק ותחרות היא להעלות את ההישגיות, אבל כשזו הופכת למטרה היחידה, אז יש רק "טובים" ו"רעים" ואין ספורטאים שרוצים להוכיח לדורות צעירים שהם יעשו הרבה כדי לנצח. ובכל זאת הפסד הוא מצרך לגיטימי לאוהד ספורט. אבל לג'ורדן יש אובססיה להכרעת היריב, ואם אפשר גם לביישו. ההימורים והרדיפה אחרי הכסף הם תפאורה בלבד, שהרי מי שמנצח זכאי לתגמולים נראים, ויש להעריץ גם את פירות הניצחון ואת אורח החיים…

כשג'ורדן נתבע לתמוך בגלוי במועמד ליברלי שחור שהתמודד לסנאט מול רפובליקני שמרן, הוא השתמט מעשות זאת בתואנה ש"גם הרפובליקנים קונים נעליים" – כוונתו לנעלי "אייר ג’ורדן" של נייקי, שזכו להצלחה פנומנלית. ג'ורדן נמנע בדרך כלל מנקיטת עמדה בעניינים חברתיים ובין-גזעיים. הגינוי שפרסם אתמול להריגתו של ג'ורג' פלויד ראוי לציון ומורה שאפילו הוא איננו יכול לעמוד מנגד באירוע שכזה. לעומתו, תגובתו של לברון ג'יימס לא הפתיעה איש, והיא מאפיינת את דרכו. אך תגובתו של ג'ורדן במקרה זה הפתיעה לטובה.

כל אלו לא יפגמו בדמותו כגדול הספורטאים, אבל הוא בהחלט לא אחד מגדולי האנשים שכיכבו בספורט לכל סוגיו. "הרקדן האחרון" היא סדרה נהדרת על פנומן, פחות על בן אדם.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

11 תגובות

  1. ניתוח מעניין של התופעה הקרויה מייקל ג'ורדן. כמי שהתגורר בארה"ב 11 שנים, ולא ממש חובב צפייה בספורט, ג'ורדן היה בעיני תופעה אל-טבעית, לעתים יכולתי להישבע שהוא מהלך באוויר, הניתור שלו וההטבעה לסל הייתה ללא ספק כרוכה בהליכה באוויר. המוניטין של ג'ורדן הפכו אותו לאליל ובצדק, ומי שזיהה את כוחו כמותג, הייתה כמובן חברת נייקי ששכרה אותו כפריזנטור שלה מה שהרים את מוצריה לשחקים. זוכר אותו גם כבן אנוש, כאשר אביו חנה בצד הדרך ונרצח בדם קר, הצער שעל פניו חשף את רגשותיו. אכן, הגדול מכולם.

  2. מאמר מצוין על גאון כדורסל מרהיב שבגללו הפסדתי לא מעט שעות שינה.
    ונעבור לכדורגל: אני מעדיף את מסי גאון בתחומו שבעיניו כנראה סייג לחכמה שתיקה.

  3. אפור אמריקאים הגיעו לצאת הספורט, לצמרת הקולנוע, לצמרת המוזיקה ועוד והפכו למרוד עשירים וכל זה לא ממש תורם לשינוי היחס לקהילה שלהם מצד הלבנים

  4. עד כמה עשיר כזה תורם ממש כסף לעניים בכלל ולהפרות אמריקנים בפרט. דיבורים וכריעות ברך לא מספיקים

  5. החליט היום לתרום מאה מיליון דולר! עבור מלחמה הקיפוח האפור אמריקנים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

תמונה של יונתן

מסתכלים קדימה

כיצד להגדיל את הסיכוי לבחירת מסלול מקצועי מיטבי