סרט על אודות לאה צמל זכה בפרס הסרט הדוקומנטרי הטוב ביותר בפסטיבל דוקאביב. לאה צמל היא עורכת דין שמירב עיסוקה בהגנה משפטית על פלסטינים, לרבות מבצעי פיגועים. פסטיבל דוקאביב נערך במסגרת פסטיבל ישראל ומתקיים בסיוע קרנות התרבות של מפעל הפיס. הזכייה עוררה ביקורת רבה בחוגי הימין והעמותה הידועה "אם תרצו". הם הפעילו לחץ על מפעל הפיס, וראשיו הצהירו שלא יתמכו יותר בדוקאביב ואף יבדקו את נסיבות הזכייה של הסרט על אודות לאה צמל.
לא ראיתי את הסרט ולכן אינני יכול לבקר את טיבו. ובכל זאת אני קובע שמפעל הפיס פעל באורח שערורייתי. שום מחאת אזרחים מימין או משמאל אסור שתעודד צנזורה כלשהי על יצירות אמנות. העובדה שתחום העיסוק של לאה צמל אינו פופולארי בדעת הקהל איננה אומרת דבר על רמתו של הסרט. נתאר לעצמנו שיוצר ישראלי היה עושה סרט דוקומנטרי על חבר הכנסת המנוח תופיק טובי. האיש היה קומוניסט ותמך בהשקפה הפלסטינית הקלאסית, אבל היה אדם מעניין, וסרט עליו חייב להישפט לפי טיבו ולא לפי האובייקט שעליו בנוי הסרט.
כל העולם הדמוקרטי היה מאוחד נגד ועדת מקארתי, שבשנות החמישים של המאה הקודמת ערכה חקירות בארצות הברית על עברם של אנשי תרבות. הוועדה יצרה אווירת בהלה והלשנות בלתי פוסקות. השדר אד מורו נאבק עד חורמה נגד תופעת המקארתיזם ובסופו של דבר הסנטור מקארתי עף לשולי ההיסטוריה בהסכמה של שתי המפלגות הגדולות.
העובדה שהיום בישראל אפשר לעשות מאבק ציבורי נגד סרט דוקומנטרי בשל נושאו היא מצערת, ומורה על מדרון ערכי ומוסרי. לו הייתה לאה צמל עצמה מקבלת פרס, כמו פרס סוקולוב או פרס ביאליק או פרס ישראל, הטרוניה הייתה מוצדקת, כי אז פירוש הדבר שהיא מקבלת ציון לשבח על דרכה ומעשיה. אך סרט על אודותיה נתון תמיד לפרשנויות. אני מניח שיוצאי הסרט חיפשו אישיות שנויה במחלוקת כדי ליצור סרט מעניין, שהרי השכיח תמיד פחות מרתק.
ראיתי סרטים דוקומנטריים בשנים האחרונות על נוער הגבעות ועל מתכנני בניית בית המקדש. לא אהבתי את תוכנם כלל, אבל כיבדתי את זכותו של כל יוצר להעביר את נקודת ראותו. גם את נושאי הסרטים בחרו היוצרים בשל הזווית הקונטרוברסלית של דרכם ושל מעשיהם.
גם בימי שלטון תנועת העבודה הייתה מורת רוח מיצירות כמו "מלכת האמבטיה" של חנוך לוין. גולדה מאיר נתנה ביטוי לדעתה, וזה לגיטימי. בסופו של דבר העלאת ההצגה והורדתה היו פרי הצלחתה או כישלונה בעיני קהל הצופים. תיאטרון הקאמרי המשיך להעלות יצירות של חנוך לוין, חלקן הפכו ללהיטים וחלקן הורדו מהבמה בגלל תגובת הקהל. אבל חנוך לוין הפך למחזאי הישראלי החשוב בארץ ובעולם, הגם שיצירותיו היו שנויות במחלוקת.
עלינו לדעת לערוך הבחנה בין השקפותינו לבין חופש היצירה. מפעל הפיס לא חייב לממן כל יצירה אמנותית, אבל הוא סייע במימון פסטיבל דוקומנטרי וועדת השופטים של הפסטיבל, שכללה את נציגיו, המליצה על הסרט הזוכה לפי רמתו. היה על מפעל הפיס לגבות החלטה שהתקבלה, גם אם לאה צמל איננה משוש חיינו.
23 תגובות
של לאה צמל
ובכל זאת אתה נגד השתקה תרבותית גם אם נוגעת אליה
כל הכבוד לפתיחות ולהבנת מהות הדמוקרטיה
הלוואי והיו לנו רבים כמולך
לצערי הם מתמעטים
בבחירות הקרבות.
תודה על ההזדמנות להפריך את גל השקרים וההסתה מבית המדרש של המכנים עצמם "הצד הנאור".
נתחיל בכך שאין צנזורה על אומנות בישראל ואין סתימת פיות וכול אחד יכול ואומר כול מה שהוא רוצה ומה שעולה בראש שלו (מלבד קריאה לרצח), אפילו להחרים את חנוכת בית התרבות בעיר אריאל ובעצם את כול ההתיישבות היהודית מעבר לקו הירוק, זו שנשלחה עי ממשלות ישראל לדורותיהם, להחרים את המשוררת הלאומית נעמי שמר (כי העזה לשיר אל נא תעקור נטוע), וזמרים אחרים שאינם מתיישרים עם הקו של האליטה המאד מסוימת. הוויכוח היחיד הוא האם המדינה חייבת לממן אומנות הפוגעת במכוון באינטרסים הלאומיים של המדינה, כפי שהממשלה שנבחרה באופן דמוקרטי (למגינת ליבה של האליטה המאד מסוימת), מוצאת לנכון .
אני למשל, לא מוכן שמדינת ישראל תממן סרטים כמו "ג'נין ג'נין" שאינו אלא עלילת דם (בנוסח "זקני ציון") בכסות דוקומנטרית מזויפת (שאפילו בית המשפט קבע שהוא שיקרי אך אישר את הקרנתו בשם "זכות הביטוי העצמי המקודשת על פני אמת והסתה אנטי ישראלית), המשמש את כול ארגוני "הזכויות" למיניהם וה BDS האנטי ישראלים. וגם לא מוכן לממן את השחקן הנועץ את דגל המדינה בישבנו. אינני אוסר עליו לעשות כך, אבל למה לכול הרוחות אני חייב לממן אותו? מה עוד שישנם מספיק ארגוני זכויות במימון זר המקדמים אג'נדה אנטי ישראלית וששים לממן ולהעניק פרסים לרוב לכול מי שמנאץ את מדינת ישראל.
לגבי עו"ד צמל, במקרה הזדמן לי להכיר אותה מקרוב כששימשתי מספר שנים שופט משנה בבית הדין הצבאי ברמלה, עת הייתה הסנגורית האולטימטיבית להגנתם של אנשי טרור פלסטינאים ואף יצא לנו לשוחח מעט. אף שעשתה את מלאכתה מתוך הזדהות מלאה עם העניין הפלסטינאי ובחריצות רבה- אין לי דבר נגדה, זו זכותה, אבל זכותי היא להתנגד לממן סרט הבא לפאר את מעשיה שיש בו (כנראה) כדי להסית נגד מדינת ישראל.
טוב עשה מפעל הפיס שמנע העברת כספי ישראלים, שכלל לא העלו על דעתם שכספים אלו יופנו נגד מדינת ישראל.
אני יכול להסכים לחלק מדבריך
.אבל לא על כך התרעתי .מה שמפעל הפייס עשה לא ייעשה. הוא השתתף במימון פסטיבל הסרט אודותיה זכה בפרס אנשיו יוצגו בין השופטים ואחר כך החלו היללות הלאומניות והוא נסוג. לא ראיתי את הסרט אינני יודע אם הוא שיר הלל או דבר בקורת העובדה שפתאום התעוררת לחשבונות כוללים היא לא לעניין. אני יודע לכתוב מאמרים פוליטיים זה לא היה מאמר פוליטי אני מסוייג ממש מדעותיה אבל לא על כך הויכוח
מסכים איתך
אבל מסתייג מהכינוי "יללות לאומניות" עם הקונוטציה השלילית המתלווה אליה. אם הביקורת שלי על מימון סרט כמו ג'נין ג'נין" או דגל ישראל הנעוץ בעכוזו של שחקן למשל, נחשב בעינך יללה לאומנית, אזי יש ביננו מחלוקת מהותית.
אין זה חדש, שחוגים מסוימים בשמאל הישראלי מתייחסים לסמלי לאום כאל סמרטוט. אני מודה שאני יכול להתרגש מאד לשמע התקווה, ומאד לא אוהב לראות את דגל המדינה תקוע בתחת של שחקן על בימה בישראל.
לאומניות? סתם פטריוט זקן(איזו מילה ארכאית.. )
ואנחנו צועדים לקראת מצב כזה במהירות רבה. דעות פוליטיות או חברתיות או ערכיות אסור שיצונזרו אלא אם יש בהן עבירה על החוק
רואים בציונות פגיעה בתורת ישראלים, שורפים בובות של חיילים ודגלי ישראל?
אינני יודע כלפי מי מכוונת השאלה, אב לאשמח להשיב:
כול מימון הניתן למי שמכה חייל, שורף בובות חיילים ודגלי ישראל.
יתרה מכך, כול העושה מעשים כאלה שבדרכ כוללים ידוי אבנים, שריפת מכולות אשפה וכו-לראות בכך מעשה טרור לכול דבר שיש לפעול כנגדו בחומרה כולל מאסר בהתאם לעניין.
ושוב פעם צודק
אבל גם בתקופה של מפא"י נלחמו באומנות שלא הסכימה עם השלטון
זה אך טבעי ולא מפתיע בכלל
מאוד מאוד
זה לא מקרתיזם במפעל הפיס אלא שלומיאליות שלא לומר טמטום. יושבת שם חבורת עסקנים שלא נותנת לעצמה דין וחשבון על מעשיה או שמעשיה רוויים בנפוטיזם ושחיתות.
ברור לחלוטין שבישראל קיים חופש ביטוי, עיתונות, תרבות וספרות – וכל היתר. כך צריך להיות (ראה ערך ליאור שליין למשל).
אבל כסף ציבורי חייב ללכת על פי האינטרס הציבורי ולא נגדו. מי שמחליט על האינטרס הציבורי הוא מי שנמצא בשלטון ומנהל את המדינה. כך צריך להיות.
אם מחבלים באינטרס הציבורי – זו אנרכיה.
מי שנבחר לקבוע מהו האינטרס הציבורי נבחר באורח דמוקרטי והוא מבטא את רצון הריבון, דהיינו את הרצון המצרפי של הציבור.
אם האידיוטים שמחלקים כסף ציבורי של מפעל הפיס לא הבינו את זה – יש לנו בעיה.
לא הייתי מכניס את זה לקטגוריה של מקרתיזם.
ליצחק שלום
מימון פסטיבלים לא תמיד תואם את מה שאתה קורא "האינטרס הציבורי" שבעיניך משתקף כעמדת השלטון. אין אינטרס ציבורי ביצירות תרבותיות לכן העמדה של רגב היתה כה מגוחכת.
מפעל הפייס מממן תרבות לא את הסרט על לאה צמל אלא פסטיבלים ששם יש שופטים שקובעים ביניהם אנשי מפעל הפייס.אינטרס ציבורי בתרבות שמדיר יצירות בכל השטחים לפי אינטרס פוליטי זה מקארתיזם לשמו
האם יצירה קולנועית שמשמיצה את ישראל היא תרבות או תעמולה?
איך קובעים אם יצירה כלשהי ממלאת אינטרס פוליטי או שהיא רק תרבות?
אגב – המקארתיזם סייע בבלימת החדירה הסובייטית לארה"ב. נכון – כשהסנאטור ג'ו מקארתי חטב עצים נפלו גם שבבים.
לאור מה שאנו יודעים כיום – נערכה התקפה מתוכננת ומושקעת על ידי הסובייטים נגד המערב ובראשו נגד ארה"ב. יכול להיות שכיום הגישה כלפי מה שנקרא מקארתיזם עשויה להשתנות.
ומקווה שכך תעשה גם בעתיד. אבל שליצנים מנהלים את העולם הכל יכול לקרות
ארדואן – ליצן?
חמינאי – ליצן?
פוטין – ליצן?
נתניהו – ליצן?
טראמפ – ליצן?
שאלתי גם איך מבדילים בין תרבות להשמצה ואיך יודעים שיצירה היא תרבות או אינטרס פוליטי?
נדמה לי שהגישה לשאלות הללו נובעת מ- האם האדם הוא בעדנו או נגדנו.
בצד השני אין שאלה כזו. הנה תראה טייקון חברוני נסע לבחריין. כשחזר עצרו אותו. במזל לא יהרגו אותו. בכך הם מאומנים. הם אפילו משלמים משכורות יפות לרוצחים. מדוע עוד לא עשו על זה סרט? ואם יעשו הוא יקבל פרסים בפסטיבלים?
וכל המגוננים והמתרצים הם חלק מהמנגנון המשועבד למושכים בחוטים
ומה הלאה? שבועת נאמנות לשרת התרבות
אז מה – במקום לשרת התרבות (לפעמים קורות תאונות) נשבע שבועת נאמנות ללאה צמל, או לעופר כסיף, או לתמר זנדברג?
ואז נעצור את ההתדרדרות?
מי שלא חושב כמוך פועל אחרת מה לעשות?
ממש בושה שכך נוהג השלטון בארץ. אנחנו מתגאים בדמוקרטיה שלנו ולא בטוח שזה וצדק.
וגם אני ממש לא בעד לאה צמל