מרי שובי הביתה

הביקורות על "מרי פופינס חוזרת" (בבימויו של רוב מרשל) – סרט ההמשך של דיסני ל"מרי פופינס" מ-1964 – היו מעורבות, אז הלכתי אליו קצת בחשש. חששתי שאתאכזב, שאותו קסם ישן, שלא הולך לאיבוד בכל פעם שאני רואה את הסרט המקורי, ייעכר. אבל מובן שלא יכולתי לוותר על פגישה חוזרת עם אותה אומנת קסומה שיכולה לסדר הכול בנקישת אצבע. לא התחרטתי. כשצפיתי בסרט בזמן אמת הצלחתי להשעות את כל השיפוט, הביקורת וההשוואות הבלתי נמנעות לסרט המקורי ולג'ולי אנדרוז (אמילי בלאנט, שמחליפה אותה, מקסימה באופן עצמאי) ולהתעלם מכל הזמן שעבר ומהכסף שזרם מאז בקופות – ופשוט להישאב לתוך הקסם, גם אם הוא קצת ממוחזר, וליהנות.

עלילת הסרט מתרחשת כעשרים שנה לאחר זו של הסרט המקורי, בתקופת השפל הגדול. מייקל בנקס (הילד מהסרט המקורי, שבגר) התאלמן לפני שנה מאשתו האהובה. הוא מתגורר עדיין בבית הוריו בסמטת הדובדבן שבלונדון עם שלושת ילדיו ג'ון, אנבל וג'ורג'י, שאותם הוא מגדל בעזרתה של אחותו הרווקה ג'יין, שהיא פעילה למען זכויות עובדים. מייקל הפסיק לצייר, הוא עובד במשרה חלקית ככספר בבנק שבו עבד אביו, ובתחילת הסרט המשפחה עומדת לאבד את ביתה בשל אי פירעון הלוואה שלקח בצר לו מאותו בנק עצמו. בנקודה זו חוזרת מרי פופינס לחייהם של הבנקסים, ויחד עם ג'ק מדליק הפנסים – שמחליף את ברט מנקה הארובות מהסרט הקודם – מלמדת (שוב) את המבוגרים להאמין בקסם שבחיים, וגם (זה לא ספוילר כי ברור שהסוף צריך להיות טוב) עוזרת להם להציל את ביתם.

אמנם אחר כך, כבר בדרך חזרה מהקולנוע, התחלתי לחשוב גם על כל הדברים שהוחמצו – נכון שהעלילה קצת קלושה ובנאלית, שחלק מהדמויות נמצאות שם בלי סיבה ברורה רק בגלל הסרט המקורי (או בגלל שהן מריל סטריפ), נכון שאפשר היה לומר אמירות משמעותיות יותר בהקשר החברתי-כלכלי הנוכחי שבו נוצר הסרט ולא לדבוק בחלק מהעמדות השמרניות של הסרט מ-1964, אבל מתחת לכל זה רחשה לה עוד תחושה, אישית יותר.

בעצם כל סרט שאנחנו רואים פוגש אותנו בנקודת זמן ובמצב מסוים בחיינו, ולכן כל אדם שרואה את הסרט יראה אותו באופן אחר, וגם אם אנחנו עצמנו נראה שוב את אותו סרט – נראה אותו אחרת. "מרי פופינס חוזרת" הוא סרט על הקסם שבחיים, אותו קסם שילדים זוכרים ומבוגרים כבר שכחו, אבל מה שאני ראיתי הפעם הוא בעיקר סרט שבמרכזו עומד בית – כנראה כי הבית שלי בשיפוצים שהתארכו מעבר לצפוי, ואני מחוץ לבית כבר כמה חודשים טובים.

מייקל בנקס גר בבית ילדותו. הרהיטים הכבדים עוד שם, עליית הגג מלאה בזיכרונות ובחפצים שאין בהם חפץ, והסרט מתחיל בכך שהצינורות החלודים במטבח מתפוצצים והבית מוצף במים. מייקל חי מתוך האובדן והחסר – האובדן של רעייתו האהובה, החסך היצירתי שלו, המחסור הכספי וכעת גם הפחד לאבד את הבית. בניגוד למייקל, אני כבר עברתי, וגם איבדתי בצורה זאת או אחרת, כמה וכמה בתים, אז אני יכולה להבין את הפחד הזה, אבל פתאום הבנתי שהתקופה הארוכה מחוץ לבית גם גרמה לי קצת לשחרר אותו. עם כל הקושי, זו תקופה שלימדה אותי המון על עצמי, על הסביבה שלי, על כמה מעט אנחנו באמת צריכים כדי להיות מאושרים. תקופה של חיבורים ופרידות, של אתגרים ושל המון אהבה וטוב לב – מאנשים קרובים ויקרים וגם מזרים. אבל כדי לגלות את כל זה, הייתי חייבת לצאת מהבית.

כשראיתי את הסרט "מרי פופינס" בפעם הראשונה כילדה שאלתי מנין היא באה ולאן היא חוזרת, האם יש לה בית משלה? וגם הצטערתי מאוד שהיא עזבה בלי באמת להיפרד. היום אני יודעת להעריך את זה שהיא יודעת מתי להגיע, איך לגרום ל"מטופלים" שלה להבין בעצמם מה נכון עבורם, וגם לעזוב בדיוק בזמן. זו דרכה של מרי פופינס, היא מגיעה למקום שבו זקוקים לה (וגם מוכנים לשינוי) ובדרך של ניסים, קסמים ומשחק מחזירה לך את האמון – בעצמך, בעולם, באדם, ביכולת שלך ליצור מציאות טובה יותר – ואז הולכת מבלי להיפרד, רגע לפני שהיא עלולה לקחת אחריות על חיים של אחרים באופן שרק יחליש אותם ולא יעצים אותם.

כשהילדים מתגעגעים לאמם, מרי שרה להם על כך שבעצם הדברים שחשבנו שאיבדנו, אינם אבודים באמת, הם תמיד נשארים איתנו באופן כלשהו, ואפשר למצוא אותם "במקום שאליו הולכים הדברים האבודים". לקראת סוף הסרט, באותה נקודת שפל שבה נראה שהכול אבוד, שבה מייקל עומד באמצע המבואה של הבית שרוקן מכל חפציו, הייתה לי דווקא תחושה של השלמה, שיש משהו נכון ביציאה הזאת מהבית. שהרי הבית הוא בפנים, ולפעמים היציאה או ההיפרדות מהבית, שאולי הפך מקום עבש וישן של אמונות מגבילות, משרתת מטרה של צמיחה, איזו היזכרות והתחברות למשהו פנימי שאינו הבית הפיזי, למקום פתוח, בעל אפשרויות בלתי מוגבלות שמתוכו ניתן ליצור מחדש בית גדול יותר, טוב יותר, פתוח יותר, מתאים יותר למי שאנו היום.

אז עוד מעט אחזור הביתה אחרי תקופה ארוכה של נדודים. יצאתי מהבית מתוך בחירה, ואני חוזרת אליו אחרת, עם הרבה יותר קלילות, פחות אמונות מגבילות ויותר אמונה בניסים וקסמים. אני את השיעור שלי למדתי, אז מבחינתי מרי פופינס יכולה לשוב הביתה. עכשיו אני יודעת שהיא תחזור כשאצטרך אותה שוב.