סודות כמוסים בטלפון הנייד

"רב אחד הגיע למקום ושמו קושטא, במקום המיוחד הזה אף אדם לא מת טרם זמנו. וכל כך למה? מפני שדיברו שם רק אמת". הגמרא במסכת סנהדרין מביאה את המדרש שממשיך ושואל, האם עיר כזו אפשרית בעולמנו בכלל? נזכרתי במדרש הזה כשצפיתי בסרט "זרים מושלמים":

ארוחת הערב של כמה זוגות בשנות ה-30–40 לחייהם מתחילה כמפגש חברתי שגרתי, אך מתנפצת בהמשך בעקבות משחק שאחת הגיבורות מציעה לשחק. כל החברים מניחים את הטלפונים שלהם גלויים על השולחן, וכך כל מסרון או שיחה שייכנסו, ישותפו עם כולם. החברים נעים באי-נוחות. "למה, מה יש לך כבר להסתיר?" שואלת אחת הגיבורות את בעלה, והוא מסכים. מובן, שמכאן ואילך הערב הופך להיות מסכת הסתרות שצפות ומעכירות את האווירה.

כצפוי לא מעט מהן עוסקות בבגידות – אותי זה עייף בשלב כלשהו, אין לאנשים סודות חוץ מהמובן מאליו? וסודות נוספים שנתגלו, טופלו באופן חסר ולא מעמיק בעיניי. הצופה הסקרן מתענג על גילוי הסודות ועל מציצנות חסרת רחמים, ונע בין המבוכה שעוברים הגיבורים לבין "תנו לי עוד, כי לכל אחד יש מה להסתיר".

מבנה סרט כזה כבר הכרנו בעבר, ויש הטוענים שהוא תיאטרון מצולם. אולם בעיניי, צילומי התגובה של הדמויות ביחס לסודות מחזק את ריבוי נקודות המבט שבסרט והופך את הסיפור למתוחכם, מרתק עצוב ומצחיק.

מעבר להיותו אקטואלי כל כך, הסרט מעורר שאלות ומחשבות, ובדרכנו הביתה במכונית התפתחה שיחה מרתקת ביותר. מה גבולות השקרים שאנחנו מספרים לאנשים הקרובים אלינו ביותר? האם אפשר לחיות בעולם טוטלי שכולו אמירת אמת, ומתי "משנים מפני השלום"? הסרט מציב את המסקנה כי לא ייתכן שאחרי חשיפת הסודות ישוב העולם להיות כשהיה, כי זו אנרגיה מצטברת, וסוד – סופו להתגלות במוקדם או במאוחר.

מה, אם כן, עדיף? במהלך הנסיעה הביתה מצאנו נוסחה: אם אדם קרוב לא יודע ולא נפגע בשום צורה שהיא והמעשה לא רלוונטי לגביו, אולי עדיף שלא לספר, כי ידיעת האמת עלולה לצער. דוגמה פשוטה אך ברורה מחיי היום יום של כולנו – קבוצת חברות שנוהגות לבלות יחדיו לא מזמינות לאחד המפגשים מישהי מהקבוצה, אם אותה חברה תשמע על כך – היא ודאי תיעלב, ועל כן במקרה כזה, אולי עדיף שלא לספר. אבל אם אותה החברה מציעה לצאת לבלות, והאחרות מוצאות תירוצים ומתחמקות ממנה, ובמקביל יוצאות לבלות יחדיו, זה מאוד לא נעים… כי אם המעשה הסודי, בהכרח נוגע גם באדם אחר, למרות המחיר – אולי עדיף לספר.

ובנימה אישית, החשש הגדול שלי מאיבוד הטלפון הנייד הוא לא איך אגבה את אנשי הקשר, אלא מה אם יקראו את כל מה שכתוב שם? ולא שיש לי מה להסתיר, אבל הטלפון הנייד הפך להיות העד האינטימי המוחלט של חיי. אולי, בכלל, עדיף עולם בלי טלפון נייד? אך אם הנייד גורם לנו לתהות בשאלות של מוסר – דיינו.

בימוי: פאולו ג'נובזה.

הסרט זכה בפרס האוסקר האיטלקי לסרט הטוב ביותר, בפרס הביקורת לסרט הטוב ביותר, פרס התסריט בפסטיבל טרייבקה ועוד.