החיים עולים על כל תסריט

לפני ימים אחדים קיבלתי בקשת חברות ב-Facebook. המבקשת הייתה אלמה ברימר מספרד. אלמה, מלמלתי לעצמי, אלמה ברימר… ספרד… כעבור כמה שניות נזכרתי. הרי זו בתה של גבי ברימר! אישרתי את בקשת החברות, וכבר למחרת כתבה אליי אלמה באנגלית רהוטה:

״פנחס היקר, אני אלמה בתה של גבי ברימר. בשנת 1986 הפקת סרט על חייה של אמי, והיא נפטרה בשנת 2000. אני חיה במדריד. התחתנתי ונולד לי בן, דוד הקטן, הוא בן שנתיים. אני מתקשרת אליך מכיוון שברצוני לקבל העתק מהסרט ״Gaby: A True Story". אני יודעת כי ברשותך עותק ארוך של הסרט שצולם בקורנבקה, מקסיקו. שמעתי שאני מצולמת שם עם אמי בגינת הבית. חשוב לי מאוד שבני ובעלי יכירו את סיפור חיי, וכן שידעו מי הייתה אמי. אני אודה לך אם תוכל לעזור לי בכך. תודה מראש, אלמה".

אלמה הייתה בת ארבע כשהכרתי אותה. ילדה קטנה בעלת שיער שחור ארוך, שחיבקה אותי בחום בעת שישבתי עם אמה גבי בביתן שבמקסיקו סיטי. כמעט 30 שנה עברו מאז אותה פגישה. הזמן עף, ונראה לי שכל זה כאילו קרה אתמול. הטכנולוגיה עזרה לאלמה לאתר אותי. עניתי מיד שאנסה לעזור, וביקשתי לדבר אתה ב-Skype . לראות אותה ואת משפחתה, ולנסות ללמוד יותר על השנים האחרונות שלה במחיצת אמה המיוחדת כל כך.

את התסריט המיוחד הזה קיבלתי מבמאי צעיר בשם לואיס מנדוקי, שהגיע אז ללוס אנג'לס ממקסיקו, באמצעות צלם הסרטים אדם גרינברג, שהצליח מאוד בהוליווד (צילם בן השאר את "שליחות קטלנית" בכיכובו של שוורצנגר ובבימויו של ג'יימס קמרון). התסריט שלנו היה מבוסס על סיפורה האמתי של גבי. גבי נולדה במקסיקו סיטי עם מחלת ניוון שרירים קשה, והייתה משותקת בכל גופה למעט היכולת להניע את רגלה הימנית. הוריה, ניצולי שואה, עשו כמיטב יכולתם לסייע לבתם. גבי עצמה החליטה להילחם ולחיות חיים נורמליים. הסיפור היה מלא עוצמה לחיים – לא לוותר. להילחם. לעשות את הבלתי אפשרי.

לאחר שקראתי את התסריט, החלטתי לטוס למקסיקו ולפגוש את גבי. שם, בבית קטן עם גינה מוריקה, פגשתי את גבי ואת אלמה, שאותה אימצה גבי. לצדה של גבי עמדה האומנת פלורנסיה, שחיה אתה מאז הייתה גבי ילדה קטנה. בשל נכותה לא יכלה גבי לדבר, וכל התקשורת הייתה באמצעות לוח אותיות שהיה מונח לרגליה. היא הייתה מצביעה באמצעות רגלה הימנית על האותיות ומחכה שבן שיחה יקרא את הכתוב ויבין את דבריה. גבי שלטה בשפה האנגלית, וכשהגעתי הונח ליד רגלה המתפקדת לוח של אותיות באנגלית. היא השמיעה מעין זעקת שמחה שנפגשנו, וראשה נשמט לאחור. האומנת יישרה את צווארה והביטה בי במבט בוחן. לאחר מכן למדתי שהיא שומרת על גבי כעל בבת עינה. גבי החלה לסמן אותיות על הלוח. "תודה שבאת למקסיקו. וכך המשכנו לדבר שעות ארוכות, כשאני עוקב אחרי האיות וחוזר עליו בקול רם לסמן לגבי שהבינותי את שכתבה. והיא צהלה ושמחה, והניפה את רגלה הבריאה באוויר. היא הייתה אז כבת 30. הוריה נפטרו, והיא חיה עם בתה אלמה ועם האומנת פלורנסיה. סיפור חייה היה רצוף מאבקים מתמשכים ומייגעים: לנסות להיות כמו כולם, ללמוד בבית ספר עם ילדים רגילים, להשתדל להיות תלמידה טובה. אפילו חבר היה לה. היא רצתה להיות אימא ואימצה את אלמה למרות כל הקשיים ש הציבו בפניה השלטונות במקסיקו.

זה עמד להיות סרטי הראשון. הנושא היה קשה במיוחד, לא היה לי ניסיון קודם בהפקה ועתה היה עליי להפיק סרט במקסיקו עם אנשים זרים. אבל גבי נתנה לי השראה. נשמע בנאלי, אבל זו האמת. אין דבר העומד בפני הרצון. החלטתי שאתן את כולי כדי להפיק סרט איכות. סרט טוב על ילדה קטנה משותקת שהופכת לסופרת מפורסמת ומגדלת משפחה. על אישה שלא מוותרת.

היה קשה מאוד להשיג מימון. זה לא סרט מסחרי – אין אקשן, אין רציחות, אין עירום, אין מרדפי מכוניות. קיבלתי את ה״לא״ הרגיל בכל מקום שאליו פניתי. ולמה ציפיתי? מפיק לא מנוסה וסיפור על אישה משותקת. אבל  סירבתי לוותר. גם גבי לא מוותרת, אמרתי לעצמי. לבסוף זה קרה. איש העסקים משולם ריקליס הסכים לקחת את הסיכון ולממן את הסרט.

אני זוכר היטב את יום הצילומים הראשון במקסיקו. מאות אנשים, ציוד רב וכלי רכב, ואני אחראי על כל הפרויקט הזה. כולם ממתינים למוצא פי. בנאום הפתיחה סיפרתי לצוות ולשחקנים שעמדו סביבי על המאבק לעשות את הסרט על גבי. בזווית עיני ראית את גבי ואת פלורנסיה מזילות דמעה.

את תפקידה של גבי  מילאה שחקנית אמריקנית בשם רייצ׳ל לוין, פלורנסיה הייתה נורמה אליאנדרו,  שהייתה מועמדת לאוסקר בשל משחקה בסרט זה, וליב אולמן הגדולה שיחקה את אמה של גבי. ההפקה הסתיימה לאחר כ-11 שבועות צילום. זה הרבה זמן לסרט קטן. הסרט היה טוב והוצג בכל העולם. המפיצים היו Sony Pictures, וזה כשלעצמו היה הישג. המשקיע קיבל את כספו לאחר כ-4 חודשים.

אני זוכר שעל הפוסטר כתבנו: The mind sets limitations. The heart surpasses them (הדעת מציבה מגבלות. הלב מתגבר עליהן). גבי ניצחה. היא הגיעה להקרנת הבכורה וישבה בשורה הראשונה. כאשר עליתי לבמה הבחנתי בה. ירדתי מהבמה, הרמתי אותה בזרועותיי והבאתי אותה למרכז הבמה. הקהל נעמד והריע וגבי הייתה מאושרת. שנינו היינו מאושרים.

כל זה קרה לפני כ-30 שנה. ופתאום אלמה יוצרת קשר ורוצה לשמוע שוב את כל הספור. והמסקנה שלי – אין דבר העומד בפני הרצון ובפני הטכנולוגיה!