טוב לבם של זרים

סרטים כראי לכמיהה חברתית קולקטיבית
צילום: Runner1616 commons.wikimedia.org

לאחרונה ניסיתי לערוך סקר אישי ולא מדעי בעליל, על הסרטים שאנשים אוהבים. מאחר שבמרכזם של מרבית הסרטים עומד גיבור שעובר מסע של שינוי, כך שבסופו של הסרט אין הוא בדיוק אותו אדם שראינו בתחילתו – עניין אותי לגלות אם יש קשר בין הסרטים שאנשים אוהבים במיוחד, לבין הדרך שבה הם רואים את עצמם או את השינוי שהם רוצים לעשות בחייהם שלהם.

תוצאות הסקר הלא מייצג הזה היו מפתיעות, לעתים גם בעיניי הנשאלים עצמם. מהתשובות התגלו לפתע מטרות חיים עלומות, דפוסים שחוזרים על עצמם והבנה שהגיעה העת לשנותם או חלומות שהגיעה העת להגשימם.

בחנו את עצמכם – מהו הסרט הראשון שעולה בדעתכם כששואלים אתכם מהו הסרט האהוב עליכם ביותר או זה שהשפיע עליכם ביותר? מה היחס בין השינוי שהגיבור עובר בו לבין המקום שבו אתם נמצאים בחייכם שלכם?

כמה וכמה אנשים השיבו שהסרט שהשפיע עליהם ביותר הוא "תעביר את זה הלאה". תשובה לא מפתיעה כלל – מדובר בסרט (שמבוסס על ספר של קת'רין ראיין הייד) שבעקבותיו קמו תנועות ועמותות בכל העולם המנסות לפעול ברוח הרעיון שבבסיסו.

למי שלא זוכר – הסרט משנת 2000, בבימויה של מימי לדר (אני מודה שלא השאיר עליי רושם קולנועי עז), מספר על טרוור, ילד בכיתה ז', שבעקבות משימה שהמורה שלו מטיל על כיתתו – למצוא דרך לשנות את העולם – הוגה רעיון ולפיו מי שזכה למעשה טוב, יחזיר את הטובה, ללא תמורה, לא למי שעשה את המעשה, אלא לשלושה אנשים אחרים שזקוקים לעצה, לעזרה וכדומה. שלושת האנשים הללו יעבירו זאת הלאה לשלושה אנשים נוספים, וכך הלאה (לכאורה) עד אין סוף. בסוף המר של הסרט טרוור אמנם מת באופן טרגי, אך נראה שהרעיון שלו עדיין חי וקיים.

הרעיון בבסיס הסרט גרם לי לחשוב על הכמיהה שלנו לחמלה ולנדיבות שמגיעות דווקא מאנשים זרים. מהקרובים לנו אנחנו הרי מצפים לעזרה ולהגנה (אם כי גם זה כמובן לא מובן מאליו), אך כשזר מוחלט עושה לפתע מעשה של חסד – אולי יש לנו תחושה שלא רק בבית פנימה, אלא גם שם בעולם שבחוץ יש איזו רשת ביטחון, שמישהו יתפוס אותנו אם ניפול.

ניסוי (שוב, לא מדעי בעליל) שאני נוהגת לבצע בבוקר בדרך לעבודה, מוכיח, לי לפחות, שהחסד נוטה להתפשט. בלחץ ובפקקים של הבוקר אני נותנת לאנשים להשתלב בתנועה ובודקת אם גם הם בתורם יתנו לאחרים להשתלב. אני שמחה לבשר לכם שבדרך כלל החסד עובר הלאה. מובן שיש גם יוצאים מהכלל, למשל, אישה מבוגרת שהחזקתי לה את הדלת לבית הקפה השכונתי שלנו כך שלא תיטרק בפניה, הביטה בי בחשדנות כאילו אני זוממת לגנוב לה את הארנק, וחלפה על פניי מבלי לומר תודה. נראה שכבר הפכנו חשדנים למניעיהם של זרים.

בעודי עסוקה במחשבות אלה, הזדמן לי לראות את ההצגה "כנרת, כנרת" בתיאטרון החאן (זו לא רשימת ביקורת על ההצגה – אבל בהחלט כדאי לראות). מחזהו של אלתרמן, מתרחש בקבוצת דגניה א' בשנת 1912. חבורת החלוצים שימשה עבור חבריה כתחליף למשפחה, אולם האתוס השיתופי גורם להיעדר גילויי חמלה בקרב החבורה. הנדיבות והחמלה מגיעות דווקא מאלה שמכריזים על עצמם שאינם חלוצים, שהם בעלי עסקים שרק הרווח מעניין אותם (בעל הטרקטור, בעלי המלון בתל אביב). האתוס השיתופי התחלף אצלנו כבר מזמן ברעיונות המציבים את היחיד ואת הגשמתו העצמית במרכז, אבל באופן אירוני, נראה שגם האתוס החדש לא הביא ליתר חמלה ונדיבות כלפי האחר, גם בעלי העסקים הקטנים של פעם שנתנו בהקפה התחלפו בתאגידים, והסולידריות – בשורה במאזן.

התחלתי את הסקר הלא רשמי שלי מהרעיון שסרט יכול להיות ראי לרצונות ולכמיהות הפרטיים שלנו ולשינויים האישיים שאנחנו רוצים לעבור, אבל נראה שסרטים יכולים להיות ראי גם לכמיהה חברתית קולקטיבית – כמו הכמיהה לטוב לבם של זרים.

וכן, אשמח אם תעבירו את זה הלאה.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

5 תגובות

  1. לא תמיד הטובים הם המנצחים
    לא תמיד הגיבורים שומרים על החוק

  2. אנשים מקבלים חיוך להתנהגות מוסרית. לרבים גם הגת דוחפת לכך. אבל האנשים לא עומדים בציפיות. אז הם מחפשים גיבורים שהם כן מוסריים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

תמונה של יורם

40, 32 ו-26

אחרי שנת הקורונה – תובנות לגבי המגזר הערבי באקדמיה