אמנות, מסירות וחוסר מודעות עצמית

על הסרט "פלורנס פוסטר ג'נקינס"
יו גרנט צילום: Julien Rath at http://www.flickr.com/photos/julienrath/ he.wikipedia.org

הסרט "פלורנס פוסטר ג'נקינס" מבוסס על סיפורה האמתי של אשת חברה ויורשת עשירה שחיה בניו יורק במחצית הראשונה של המאה העשרים. פוסטר ג'נקינס נודעה כתומכת גדולה במוזיקה ובאופרה, אך גם זכתה לתואר "הזמרת הגרועה ביותר בהיסטוריה" – זאת מאחר שלא הסתפקה בתמיכה נדיבה בכישרונם של אחרים, אלא התעקשה לשיר בעצמה, על אף חוסר כישרונה הבולט. בשל חוסר המודעות העצמית הקולוסאלי שלה והעובדה שהחברה שבה חיה (ושנהנתה עד מאוד מנדיבותה הרבה) לא טרחה לפוצץ לה את הבועה –פלורנס חיה באשליה מתוקה שהיא זמרת גדולה. האשליה תוחזקה בקונצרטים סגורים שערכה לבני החברה הגבוהה, שבהם זכתה לתשואות ושבחים, והגיעה לשיאה ב-1944 כשארגנה לעצמה קונצרט בקרנגי הול בפני כמה אלפי אנשים. אלא ששם כבר לא ניתן היה להסתיר את האמת, הביקורת הייתה קטלנית, וכחודש לאחר אותו קונצרט, במקרה או שלא במקרה, הלכה פוסטר ג'נקינס לעולמה.

הסרט היה חביב ומשעשע, מריל סטריפ כפוסטר ג'נקינס (בתפקיד אופייני), יו גרנט כבעלה השני האוהב והמסור (סוף סוף בתפקיד לא אופייני) וסיימון הלברג (בתפקיד הפסנתרן האומלל שנבחר ללוות את הגיבורה בלא לדעת למה הוא נקלע) נושאים את הסרט בחינניות על כתפיהם, והשחזור של ניו יורק בשנות ה-40 מענג, ובכל זאת, כשיצאתי מהסרט משהו הפריע לי בלי שממש הצלחתי לשים עליו את האצבע.

כשיוצרים (במקרה זה מדובר בבמאי סטיבן פרירס ובתסריטאי ניקולס מרטין) בוחרים בסיפור אמתי מסוים כדי לבסס עליו את סרטם, זה אומר שמשהו בסיפור הזה מושך אותם לעסוק בו. סיפורה של פוסטר ג'נקינס מרתק יוצרים רבים. הוא זכה לכמה עיבודים, בין היתר כמחזה וכמחזמר וכן לאחרונה לגרסה קולנועית צרפתית בשם "מרגריט". נראה שהגרסה הנוכחית מעלה על נס את החשיבות של "לשיר מהלב" – כאשר לאדם יש תשוקה לדבר מה, עם כל הכבוד לחשיבות שהחברה מקנה לאמנות הגבוהה ולכישרון, החיים עצמם מצויים במימושה של אותה תשוקה. בעלה של הגיבורה, שחקן תיאטרון בינוני לשעבר שחי על חשבונה, אף אומר בסרט שכאשר הבין שאיננו גאון ושלעולם לא יהיה שחקן גדול – הגילוי שחרר אותו ואפשר לו להפסיק את המרדף שבו היה שרוי קודם לכן.

נושא נוסף שהסרט עוסק בו הוא מהותה של המסירות. המסירות של סיינט קלייר בייפילד – בעלה השני של הגיבורה – מוזכרת שוב ושוב לאורך הסרט, ובאה לידי ביטוי במאמצים הבלתי נלאים שהוא עושה (למעט כשהוא עם המאהבת הצעירה שלו) כדי לוודא שהאשליה שבה חיה אשתו החוקית לא תיסדק. הוא דואג לה למורים הטובים ביותר, מארגן את הקונצרטים שלה ודואג "לשמן" את התקשורת ואנשי מפתח בקהל (בכספה שלה כמובן) על מנת להבטיח תגובות אוהדות ומתפעלות ולסלק כל גורם שעלול לפוצץ את הבועה הדמיונית-אשלייתית שבה חיה פלורנס.

אין ספק שהליכה אחרי הלב והתשוקה האמתית ומסירות אין-קץ לאושרו של אדם אחר הם נושאים מרתקים, אבל השאלה שניקרה בי היא – מכל הסיפורים שבעולם, למה דווקא הסיפור הזה?

ראיית החיים כמשחק שאין לו מטרה או תוצאה אחת מתבקשת, משחק שהמהות שלו היא ביטוי עצמי, הנאה, שעשוע, יצירת קשר עם הזולת, מתן מוצא לתשוקה, לדמיון וליצירתיות של כל אדם, ולא כתחרות שבה רק למוכשר ביותר מותר להתבטא וכל השאר מושתקים, הוא נושא שראוי מאוד לעסוק בו, בייחוד בעידן הנוכחי (נקל למשל לשער מה היה סיימון קאוול מעולל לגברת פוסטר ג'נקינס אילו היתה נקלעת ל"אקס פקטור" ומה היה קורה אחר כך ברשתות החברתיות). אך האם סיפור על מישהי שסובלת מחוסר מודעות עצמית לחוסר הכישרון האדיר שלה הוא באמת סיפור על הליכה אחרי הלב והתשוקה שלך?

והאם לברוא לבן הזוג שלך עולם שהוא כולו אשליה וכחש, מעין "המופע של טרומן" של עולם האופרה, היא באמת מסירות? לא במקרה "האיש הרע" בסרט הוא מבקר המוזיקה של הניו יורק פוסט, שבסך הכול מנסה לחשוף את האמת. אבל האם ממישהו שמסור באמת לאדם אחר לא ניתן היה לצפות שיעזור לאותו אדם דווקא לפתח מודעות עצמית כדי שיוכל לצאת מהמטריקס?

אבל כאמור הבחירה בסיפור מסוים איננה מקרית. הסרט ספוג בגעגועים לתקופה אחרת, תקופה שבה ניתן היה ליצור עולמות נפרדים שהעולם החיצוני עם הביקורת שלו לא יכול לחדור אליהם, שבה לא הכול חשוף ולא הכול מיידי. כמו יוצרי הקולנוע עצמם, סיינט קלייר מביים את החיים של אשתו. כמעין אלוהים הוא בורא לה עולם סגור. בעולם הזה פלורנס היא דמות שהוא יכול לשחק בה כרצונו, וכשהאשליה נגמרת בסוף הסרט, הדמות מפסיקה להתקיים. הסרט מתרפק על הסיפור הזה, והוא עושה כן אמנם עם הרבה הזדהות וחמלה לדמויות, אך עם מעט חוש ביקורת או אירוניה. האם זו הזדהות יתר? אולי גם הסרט, כמו הגיבורה שלו, לוקה במידה מסוימת של חוסר מודעות עצמית.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

6 תגובות

  1. גם אני חשבתי על חלק מהדברים האלה
    טבל משהו בסרט היה בנאלי

  2. לא תמיד מבינים שזה לא אומר שהם לא יודעים לצייר או לשיר
    נושא חשוב וטעון הארה

  3. אני אוהב את הביקורת המעמיקה והשואלת. לא צפיתי בסרט ובעקבות הביקורת נראה לי שאתפנה אליו בקרוב. הכי מעניין זה שאת כותבת ביקורת על סרט שבו שאלת הביקורת היא מרכזית ועושה את זה בעדינות, כמו בימים עברו. תודה

  4. סרטים נגד הממסד. נגד הרוב. נגד ערכים מקובעים. נגד המוסכמות. למשל סרט שמפאר את האמריקני מהביון האמריקני שהדליך מסמכים סודיים ומתחבא ברוסיה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

תמונה של יורם

40, 32 ו-26

אחרי שנת הקורונה – תובנות לגבי המגזר הערבי באקדמיה