ההבדל בין ברידג' לכדורגל

בפוסט קודם כתבתי על אשפי הברידג' ממונאקו. הקורא גדי שמיר הגיב: "זה כמו בכדורגל, כדורסל ואתלטיקה. ספורטאים יותר ויותר מייצגים מדינות שלא בהם נולדו". גדי צודק. הפעם אתייחס למה שמבחין בין הברידג' לבין הכדורגל בישראל.

ברגע האמת, באליפויות החשובות – המונדיאל ואליפות אירופה – הכדורגל הישראלי כמעט תמיד נכשל. בברידג' הישראלי, לא פעם ולא פעמיים, מצליחים ברגע האמת.

זוכרים מתי הייתה הפעם האחרונה שהכדורגל הישראלי לא כשל ברגע האמת באליפות? זה היה בשנת 1970. ישראל גברה על אוסטרליה וייצגה את אסיה ואוקיאניה במונדיאל. היא הוגרלה לבית עם שלוש נבחרות חזקות: איטליה, אורוגוואי ושוודיה. עם איטליה, שלאחר מכן הפסידה בגמר 1:4 לברזיל האגדית של פלה וז'ארז'יניו, סיימה ישראל בתיקו 0:0, אורוגוואי גברה על ישראל 0:2 ובמשחק עם שוודיה, שהסתיים בתיקו 1:1, נכנס מוטל'ה שפיגלר להיסטוריה כשחקן הישראלי הראשון (ובינתיים גם האחרון) שכבש שער במונדיאל.

בברידג' הישראלי לא צריך ללכת רחוק כל כך עד לשנות ה-70. בשנת 2014 זכתה נבחרת ישראל (אילן ואופיר הרבסט, לוטן פישר ורון שוורץ, אלון בירמן ודרור פדון) באליפות אירופה. מונאקו האימתנית, שהוזכרה בפוסט הקודם, הייתה אחת היריבות, וכן מעצמות ברידג' כמו איטליה, פולין, הולנד, אנגליה, שוודיה, צרפת וגרמניה. היריבות של נבחרת ישראל היו כל הנבחרות החזקות בעולם, למעט ארצות הברית.

2014 הייתה שנה מוצלחת בברידג' הישראלי: אודי פרידלנדר וינון לירן זכו באליפות העולם לזוגות, נבחרת ישראל זכתה במקום הראשון באולימפיאדת משחקי החשיבה בבייג'ינג, האחים אילן ואופיר הרבסט זכו במקום הראשון בתחרות הזוגות באותה אולימפיאדת משחקי חשיבה, האחיות דנה ונוגה טל זכו במקום הראשון בתחרות Cavendish לנשים. Cavendish היא תחרות הזמנה יוקרתית עם פרסים גבוהים במיוחד (תחרות הזמנה היא תחרות שרק הזוגות הטובים ביותר מוזמנים אליה).

לא אלאה אתכם בפירוט כל ההישגים הבולטים של הברידג' הישראלי, אתם מוזמנים לקרוא את הערך "ברידג' בישראל" שכתבתי בויקיפדיה (וויקפדים אחרים תרמו לו). אזכיר כאן רק הישגים בולטים באליפויות עולם ובאליפויות אירופה.

המקביל הברידג'יסטי למונדיאל בכדורגל הוא Bermuda Bowl. נבחרת ישראל לא זכתה בו (היא סיימה פעמיים במקום השלישי). אבל בשנת 2011 זכו שישה צעירים ישראלים (לוטן פישר-רון שוורץ, אלון בירמן-דרור פדון, מושיקו מיוחס-גל גרסטנר) באליפות העולם לקבוצות טראנסנשיונל. זוהי אליפות עולם לקבוצות שבהן השחקנים לא חייבים להיות כולם מאותה מדינה.

ב-2011 זכתה הנבחרת הצעירה של ישראל (רון שוורץ, אלון בירמן, בר טרנובסקי, לוטן פישר, אלירן ארגלזי) במקום הראשון באליפות העולם.

בשנת 2007 נרשמו מקומות ראשונים באליפות אירופה הפתוחה לקבוצות (אלדד גינוסר-רון פכטמן וזוג יהודים מצרפת), באליפות אירופה לקבוצות מעורבות (מתילדה ולילו פופילוב) ובאליפות אירופה לקבוצות סניורים (מעל לגיל 60).

בשנת 2003: מקומות ראשונים באליפות אירופה הפתוחה לקבוצות (ישראל ודורון ידלין, אופיר ואילן הרבסט, ליאוניד פודגור ואבי קליש) ובאליפות אירופה הפתוחה לזוגות (דוד בירמן ואמיר לוין).

הצעירים הישראלים מצטיינים בדרך כלל באליפויות: נבחרת בתי הספר זכתה באליפות אירופה בשנת 2002, עדי עזיזי ויובל ינר זכו באליפות העולם לזוגות צעירים בשנת 2003 והנבחרת הצעירה של ישראל זכתה באליפות העולם עד גיל 21 ב-2006.

כמה פעמים ראיתם נבחרת כלשהי של ישראל מסיימת במקום השני באליפות עולם ומאוכזבת מהתוצאה? זה קרה לנבחרת הצעירה של ישראל (אייל ארז, לי רוזנטל, דרור פדון, מושיקו מיוחס, גל גרסטנר, לוטן פישר) בשנת 2012. ישראל הפסידה בגמר בהפרש זעום לנבחרת הולנד.

אז מדוע מצליחים בברידג' ונכשלים בכדורגל? מי שקורא את הרשימה החלקית של ההישגים, בוודאי שם לב לשלושה דברים: יש הישגים בעקביות לאורך שנים, יש עומק – משום שלא מדובר במספר מצומצם של שחקנים הזוכים שוב שוב באליפויות שונות (בשונה מנבחרת מונאקו, שם מדובר באותם שישה שחקנים) ובולטים במיוחד ההישגים של הצעירים הישראלים.

לתוצאות כאלה ניתן להגיע רק בהשקעה גדולה בילדים ובנוער ובתשתיות. זה בדיוק מה שעושים נכון ובאופן עקבי בברידג' הישראלי. זה כנראה מה שלא עושים נכון בכדורגל הישראלי.