מדוע מפסיקים ללמוד ברידג'?

בספרו "מצוינים" מלקולם גלדוול דן בגורמים שהביאו להצלחה יוצאת דופן של אנשים. באופן טבעי הוא מביא גם סיפורים של כאלה שהיה להם פוטנציאל להצלחה יוצאת דופן אך נכשלו.

אחד מאלה שנכשלו הוא גאון אמריקני שהיה הזוכה הראשון בפרס הגדול ביותר בתכנית "מי רוצה להיות מיליונר". לאחר שזכה בפרס הלך ללמוד מתמטיקה באוניברסיטה ופעמיים נכשל.

בפוסט זה אתייחס רק לפעם הראשונה.

האיש, שגדל במשפחה בעייתית וענייה, הלך ללמוד באוניברסיטה הקרובה לעיר הקטנה שבה גר. הוא נסע לשם במכונית הישנה שלו. כשהמכונית התקלקלה הוא ביקש מהמתרגל לעבור מקבוצת תרגול של שעה 8:00 בבוקר לקבוצה בשעה מאוחרת יותר, משום שבתחבורה ציבורית לא היה יכול להגיע בשעה כה מוקדמת. המתרגל סירב. הגאון הצעיר לא אמר למתרגל שכל הציונים שלו הם באזור הציון 100. הוא נאלץ להפסיק את לימודיו.

כשמלמדים ברידג', או כל דבר אחר, יש לא מעט תלמידים שפורשים מהלימודים. הנטייה הטבעית שלי וגם של מורים אחרים לברידג' היא לחשוב שהסיבה לכך היא שהתלמיד לא אהב את המשחק או שהמורה לא לימד מספיק טוב. כפי שמראה הסיפור על הגאון האמריקני שהפסיק ללמוד מתמטיקה, וכפי שנוכחתי בעצמי בחלק מהמקרים של תלמידי ברידג' שהפסיקו ללמוד אצלי, אנחנו נוטים לייחס הסתברות גבוהה מדי להסברים כאלה.

מהניסיון למדתי שאחת הסיבות השכיחות לעזיבה של תלמידים שלי היא מחלה או מגבלה פיזית זמנית שלהם או של בן משפחה קרוב. האסימון נפל לי כשדיברה איתי תלמידה שעזבה אחרי שניים-שלושה שיעורים. שנתיים לאחר מכן היא אמרה לי שהיא רוצה לחזור ללמוד ושעזבה רק משום ששברה רגל ולא הייתה יכולה להגיע לשיעורים.