מי מקבל את ההחלטות?

בדיחה ישנה מספרת על בעל שתמיד אומר את המילה האחרונה בבית. המילה האחרונה שלו היא "כן, אשתי". באחד הארגונים שייעצתי להם בעבר שמעתי בדיחה על המנכ"ל. הוא אוהב לקבל החלטות פה אחד. הפה האחד הוא כמובן הפה שלו.

כיועץ בכלכלת המשפחה אני נתקל לא אחת בזוגות שבהם הבעל הוא זה שתמיד מקבל את ההחלטות הכלכליות. זה עשוי לקרות במקרים שהבנתו בנושאים אלה עולה על זו של רעייתו, אבל זה קורה גם במקרים רבים שהאישה מבינה ויודעת יותר מהבעל.

יש גם דפוסי קבלת החלטות אחרים, למשל חלוקה לתחומים. כל אחד מבני הזוג מוביל את קבלת ההחלטות בתחומים הרלוונטיים יותר עבורו. באופן אישי לא הייתי שמח להיות זה שמוביל החלטות בתחומים כמו בחירת ביגוד.

יש גם דפוס של קבלת החלטות במשותף תוך התייעצות זה עם זו. נדמה לי שזהו הדפוס העדיף ברוב המקרים. בייעוצים בכלכלת המשפחה עומדים על כך ששני בני הזוג ישתתפו בפגישות ולפחות יוכלו להביע את עמדתם, כדי להעלות את הסיכוי למימוש דפוס החלטות כזה.

דפוסי קבלת החלטות שונים של זוגות קיימים גם בברידג'.

יש כאלה המקבלים תמיד או כמעט תמיד את ההחלטות לבד. כאילו שבן הזוג או בת הזוג למשחק אינו קיים. הם מכריזים בהתחשבות מועטה, אם בכלל, להכרזות השותף. למשל שחקן שפתח בהכרזת ♥1 והשותפה תמכה בהכרזת ♥2, ואז הוא מכריז ביד המזמינה למשחק מלא ♥4 במקום להכריז ♥3.

בהגנה שחקן כזה יתעלם כמעט תמיד ממה שהשותף רוצה ומסמן. למשל: בחוזה ללא שליט השותף יסמן שהוא רוצה המשך בסדרת ה-♣, שאותה הכריז במהלך המכרז. השותף מחזיק ב-A♣ וב-K♣. השחקן שלנו ימשיך לנסות לפתח לקיחות בסדרה אחרת ויאפשרו לכרוז שלא להפסיד שתי לקיחות ב-♣ להפלת החוזה.

כמו בחיים, המודל של קבלת החלטות משותפות עדיף ובדרך כלל משיג תוצאות טובות יותר. כמו בחיים, יש מצבים נדירים שבהם צריך לחרוג מהדפוס של קבלת החלטות משותפת ולקבל החלטה אינטואיטיבית לבד.