כמה פריטים יכול אדם לאחסן בזיכרון העבודה לטווח קצר? לדעתו של ג'ורג' ארמיטג' מילר, חוקר פסיכולוגיה קוגניטיבית באוניברסיטת פרינסטון, אנשים יכולים לאחסן שבעה פריטים בסטייה של עד שני פריטים יותר או פחות.
את טענתו זו ביטא במאמר שפורסם בשנת 1956 בעיתון Psychological Review שכותרתו The Magical Number Seven, Plus or Minus Two: Some Limits on Our Capacity. מאמר זה הוא אחד המאמרים המצוטטים ביותר בפסיכולוגיה. עד כדי כך מצוטט שאפילו מדור הברידג' של Jokopost מצטט אותו.
על פי התיאוריה של מילר, הזיכרון לטווח קצר מחולק למעין מחסניות (Chunks). המגבלה בזיכרון היא במספר המחסניות ולא בגודל פריט המאוחסן במחסנית. מחקרים מאוחרים הראו שבכל זאת יש משמעות לגודלו של כל פריט, אבל הם לא שללו את הטענה שיש מגבלה משמעותית בגודל האחסון הכולל, שמשמעותה נשארה בדרך כלל כשבעה פריטים בזיכרון העבודה לטווח קצר.
אבל האם אנחנו מסוגלים לנצל את כל קיבולת הזיכרון המוגבל? יש כאלה המנצלים את הקיבולת הזאת טוב יותר מאחרים.
זיכרון טוב חשוב להצלחה במשחק השחמט. שחמטאי מחשב בראשו אפשרויות שונות למשחק, וככל שיוכל לאחסן יותר פריטים יגדל הסיכוי שיחשב יותר הסתעפויות וינתח אותן ביתר עומק. מסתבר ששחמטאים טובים זוכרים יותר משחמטאים טובים פחות.
בשחמט יש משחקים בו-זמניים. שחקן ברמה גבוהה מתמודד בו-זמנית בעשרות או מאות לוחות נגד שחקנים מהשורה. לרוב הוא גם מנצח את מרביתם. יש גם שחמט עיוור. אחד השחקנים אינו רואה את הלוח. יריבו אומר לו איזה כלי הזיז ולאיזו משבצת, וזה שאינו רואה את הלוח מחזיק את מצב הכלים בזיכרונו ומסוגל לענות במהלך משלו.
במאה ה-18 שיחק השחמטאי הצרפתי פרנסואה אנדרה פילידור משחק בו-זמני עיוור נגד שלושה שחקנים. פילידור הזמין היסטוריונים שיתעדו את המשחק משום שאחרת, חשש, הדורות הבאים לא יאמינו. מיגל (משה) ניידורף היה יהודי מפולין שברח לארגנטינה במלחמת העולם השנייה. במשך שנים רבות היה ניידורף השחמטאי הבכיר ביותר בארגנטינה. ניידורף שיחק משחק בו-זמני עיוור נגד 50 שחמטאים! איך זה מסתדר עם התיאוריה של מילר? אני לא ממש מבין.
זיכרון טוב יותר או ניצול טוב יותר של קיבולת הזיכרון מקנים יתרון בברידג'. אדגים באמצעות משחק בחוזה ללא שליט (No Trump).
לשחקן המחזיק ב-K בסדרה וזוכר שה-A כבר שוחק יש יתרון על שחקן שאינו זוכר שה-A שוחק: הוא יודע שה-K שלו הוא הקלף הגבוה בסדרה ויזכה בלקיחה.
לשחקן הזוכר ששוחקו כבר ה-A, ה-K, ה-Q וה-J יש יתרון גדול עוד יותר: הוא יודע שה-10 בידו הוא הקלף הגבוה ביותר שנותר.
מצבו של שחקן המחזיק ב-6 ויודע שכל הקלפים הגבוהים ממנו כבר שוחקו טוב עוד יותר.
לא הזכרתי עוד פרט קטן אחד. שחקן שספר את מספר הקלפים ששוחקו בסדרה ומצא ששוחקו 12 קלפים ומחזיק בקלף ה-2 באותה סדרה, יודע שהקלף שבידו הוא הקלף הגבוה ביותר משום שהוא הקלף האחרון שטרם שוחק בסדרה זו.
למי שזוכר במהלך המשחק גם מה הכריזו השחקנים במהלך ההכרזה יש יתרון. הוא יכול להעריך, ולפעמים אפילו לדעת בדיוק, כמה קלפים מסדרה מסוימת מחזיק שותפו או מחזיק שחקן יריב. לפעמים על פי ההכרזה והקלפים שכבר שוחקו הוא יכול לדעת גם אם ליריב מסוים יש קלפים בכירים (J,Q,K,A), אם יש לו יותר מקלף בכיר אחד וכיו"ב.
מי זוכר יותר בברידג'? לרוב מי ששחקן טוב יותר ומיומן יותר זוכר טוב יותר. בדרך כלל צעירים זוכרים יותר ממבוגרים. לפני שנים מספר שכחתי לערבב את הקלפים בחלוקה אחת ששוחקה בקורס שהעברתי בבית ספר לילדים מחוננים. כשנגלו קלפי הדומם אמר לי אחד הילדים: "לפני שבוע החזקתי ביד את אותם הקלפים שאני רואה עכשיו בדומם".
אין ספק שאצל רוב הקשישים יש ירידה בזיכרון לטווח קצר, להבדיל מזיכרונות ילדות המאוחסנים בזיכרון לטווח ארוך. אולי זה מביא אותם למצב נחות כשהם משחקים ברידג' נגד צעירים. אבל אין רע בלי טוב: משחק הברידג' משמר את הזיכרון של אותם קשישים. הוא מונע או דוחה ירידה נוספת בזיכרון. לפעמים הוא גם משפר את הזיכרון.
לא בדקתי זאת בעצמי, אבל יש הטוענים שמשחק הברידג' אפילו מקטין אצל קשישים את ההסתברות לחלות במחלת אלצהיימר או בשיטיון (דמנציה).
5 תגובות
משפרת אותו. גם ברידג.
זה לא הכל שאלה של אימון?
בהחלט אינון ותרגול משפרים. צריך לזכור שבברידג' זה בעיקר משחק מהנה שהתרגול בא מעצמו
יש תרגולים שמפתחים זיכרון.
.