רחמים שקופים של תאי זיכרון

המיצב "קפסול" של אילנה סלמה אורתר
צילום: יונתן קורפל

מיצב (installation) הוא סוג של אמנות עכשווית שהתפתח במחצית השנייה של המאה ה-20. ייחודו של המיצב בכך שאין הוא מכיל אובייקט אמנותי מוגדר, אלא סביבה אמנותית כוללת והצבת אובייקטים תלת-ממדיים ודו-ממדיים בחללים סגורים או פתוחים. מטרתו להעביר לצופה חוויה רעיונית אסתטית, מוכרת או חדשה, תוך שהחלל כולו הופך לחלק אינטגראלי מהיצירה. בשונה מהפיסול המסורתי שעמד על פדסטל, המיצב מעורר את הצופה לחרוג מהרגלי הצפייה המסורתיים, ומביא את כל חושיו לכדי מעורבות ביצירת האמנות; הצופה מוזמן להתקרב, להסתובב סביב המרכיבים הפיסוליים והמצוירים, ובכך להפוך בעצמו לחלק בלתי נפרד מהמיצב. המיצב חוצה גבולות של דיסציפלינות רבות – ארכיטקטורה, ציור, פיסול, תבליט, צילום, מיצג, אפקטים קוליים ועוד – ומקשר בין גבולות האמנות ובין החיים.

ואכן, חוויה כזו בדיוק חווה המבקר בתערוכתה של אורתר. במבט ראשון בולטת  מונוכרומטיות. קבוצות עיקריות של עבודות דו-ממדיות, רישום על נייר, תלויות על קירות החלל הפתוח; חלקן בהירות, חלקן בשחור, באפור ובלבן. ובתווך, על הרצפה, שרועה סדרה של פסלים שקופים. כלי קיבול בגדלים שונים שנוצרו על ידי ניפוח זכוכית, ומזכירים כדים, בקבוקים, קפסולות. לי הם הזכירו רחמים שקופים. בכולם פתח עליון פעור, לעתים שבור, ובתוכם דוקומנטים של זיכרונות: ניירות מקופלים, מגולגלים, חתוכים או קרועים. בכל העבודות שפת סימנים אינדיבידואלית ואוטוביוגרפית המצביעה על נוכחות עלומה. סוג של עירוב בין הממשי למטפיזי.

בעבודותיה מתקיים מאבק מתמיד בין הנכחת דימוי ארכיאולוגי-אורבני כלשהו ובין מחיקתו. אורתר בונה את רישומי הנייר שלה רבדים על רבדים. תהליכי העבודה נעים בין מלאות לריק. היא מוסיפה וגורעת, מוחקת, וחושפת שכבות נסתרות מן העין הרובצות כמחכות מתחת למכלול החומרי העשיר. הקריעות בנייר מאפשרות ללבן לבצבץ כצבע או כריקמבעד למצע הנייר. תהליכי התפוררות הנייר והדימוי נחשפים עד מהרה לעיני הצופה.

סדרות אחדות של עבודות, כמו "עקבות אורבניות" (כך במקור), "תווים וסימנים", "תל אביב-יפו", נראות לא אחת כתכניות הנדסיות של חלקים עירוניים הממפות מצב נפשי של עיר. בסדרות אחרות, כמו "ארץ ללא אדמה", "זיכרון הגוף", "פלימפססט", המבע גופני: נובר ופוצע, חורט, שורט ומציף את פני השטח, את הפנים הריק של הנייר, את היעדר שכבת העור שבה עשוי הדימוי להתקיים.

תאי הזיכרון הפיסוליים משמשים עבור אורתר אמצעי לדיון בסוגיות אישיות וקולקטיביות כואבות מן העבר, תוך שחזור אלמנטים של היסטוריה אישית וכלל קיומית. גוף הרישומים הנצבר בתוך הרחמים של תאי הזיכרון, הוא מאגר של עקבות ושרידים הנתונים לפרשנות מתמדת בהתאם לנסיבות. כל כלי, ספק רחם שקוף, ספק מכל זיכרון, אוצר בתוכו עבודות נייר שנוצרו במהלך השנים או לצורך תערוכה זו. בכל רחם שכזה הפריטים שמורים בסדר ארכיוני מסוים ומשמשים לא אחת נקודת מוצא לעבודה חדשה. כך נוצר מעין "תהליך לידה" מתמשך, המייצר מאגרים ארכיוניים חדשים ומרשימים שמתוכם נובעות כל העת עבודות חדשות.

אורתר עוסקת במישרין בסיטואציות טעונות השואבות את שורשיהן מהביוגרפיה האישית שלה כילדה קטנה במרסי שבצרפת, אחרי מלחמת העולם השנייה, עת התגוררה במחנה פליטים עם משפחתה. היה זה מחנה של פליטים יהודים כמו גם של מהגרים בני לאומים שונים. מסיבה זו אף יצרה במיוחד לתערוכה זו את הקליפ "תעודת מעבר", העוסק בסיפור מחנה היהודים במרסי. בשנים האחרונות עבדה אורתר על סדרת פרויקטים אמנותיים אורבניים, הן בישראל והן בצרפת, תוך שהיא בוחנת מושגים כמו עקירה, נדודים, הגירה, חיים במחנות, שבירת גבולות בין מורשת היחיד לקולקטיב, מצבי חירום חברתיים ופוליטיים, זיכרון וזהות.

במרסי הציגה אורתר עבודה שעסקה בזיכרון הפרטי וגם בשחזור האדריכלי-ארכיאולוגי של המחנה, שנהרס במהלך השנים ואיננו קיים עוד. מטרתה להעמיק בחקר ובשחזור תולדות המחנה בסיוע תושבי המקום, והתערוכה הנוכחית בתל אביב היא חלק מפרויקט מרשים זה.

תערוכה מעניינת ומומלצת לצפייה.

 מוזיאון תל אביב לאמנות

 17.10.13 – 22.2.14.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

2 תגובות

  1. נושא התערוכה והמיצב "קפסול" נוגעים לכל אחד ואחד ולכולם גם יחד.
    הכותבת מביאה אותנו להבנת הנושא והיצירה, תוך כדי הבאת הרקע והסבר תהליך היצירה והמשמעויות

  2. הי
    רק היום קראתי את הרשימה שלך על התערוכה שהיתה לי במוזיאון תל אביב. כך במקרה דפדפתי והגעתי אליה ומאד אהבתי אותה.
    אכן הרגשת את התערוכה ורגשת אותי.
    תודה
    אילנה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

תמונה של סטיב

מי ישלם את מחיר?

בעקבות הימלטות האסירים ולקראת התייעלות מערכתית