המסע מהפשטה לפיגורציה ובחזרה להפשטה

תערוכתו של ריצ'רד דיבנקורן בלונדון
ריצ'רד דיבנקורן ללא כותרת מהסדרה Ocean Park

את האמן ריצ'רד דיבנקורן (1922–1993) לא הכרתי מעולם. לשמחתי נחשפתי ליצירותיו ביומה האחרון של תערוכתו באקדמיה המלכותית לאמנויות בלונדון (Royal Academy of Arts), שננעלה החודש. תערוכה מרהיבה של אחד האמנים החשובים והבולטים ביותר באמריקה שלאחר מלחמת העולם השנייה. רוב שנותיו חי דיבנקורן ועבד בקליפורניה שבאזור החוף המערבי של אמריקה. הוא היה קולוריסט מובהק שלכד בציוריו את האור והמרחב של המקומות השונים שבהם התגורר ויצר.

בתערוכה הוצגו מעל 50 יצירות שהושאלו מאוספים ציבוריים ופרטיים בארצות הברית ובאירופה. נחשפו בה עבודות מופשטות ופיגורטיביות של דיבנקורן, אבני דרך בדרכו היצירתית, שלא נראו מעולם באירופה. כל זאת כמעט 25 שנים לאחר תערוכת היחיד הראשונה שנערכה לו בבריטניה בגלרייה ווייטצ'אפל (Whitechapel) בלונדון ב-1991. התערוכה הנוכחית באקדמיה המלכותית בלונדון הייתה הזדמנות נוספת לחשוף ולגלות את חשיבות יצירתו של דיבנקורן, אמן משמעותי בקאנון הציור האמריקני שלאחר המלחמה אך לא מוכר כל כך בבריטניה ובאירופה, אולי בגלל העדר חשיפה מספקת.

אבל המדהים עבור הצופים הייתה ההזדמנות לראות את התפתחות האמנות של דיבנקורן לאורך חיים שלמים, מאלבקרקי שבניו מקסיקו – שם למד, לאורבנה שבאילינוי – שם לימד, לברקלי שבקליפורניה – שם חי עד 1966, ולאחר מכן לסנטה מוניקה – שם יצר את מאות יצירותיו בסדרת "אושן פארק" (Ocean Park), סדרה שלדעתי הייתה גולת הכותרת של התערוכה.

בתערוכה ניתן לראות בבירור כיצד יצירתו, שהשתרעה על פני מעל לארבעה עשורים, מתחילת שנות ה-50 ועד סוף שנות ה-80, נעה בין מופשט לפיגורטיבי וחזרה למופשט, כאשר לעתים קרובות הלך נגד הזרם של מה שהיה צפוי או פופולארי בארצות הברית באותה העת. מכל מקום, התערוכה חשפה שלושה שלבים או שלוש תקופות בקריירה האמנותית שלו, והציגה את המעבר הטבעי בין התקופות וכן את העבודות הבולטות ביותר בכל תקופה.

שלב ראשון: מ-1950 ועד 1955. הציורים המוקדמים משנות ה-50 הראשונות הם ציורי נוף מופשטים. ציורים אקספרסיביים, עמוסים בצבעים ובצורות, בכתמים ובעיקר בקווים, המופיעים כבר כאן בציוריו. עבודת היד של האמן סוערת ותזזיתית ורוויה בטקסטורות של צבע. הציורים צפופים, עשירים ויפים, לעתים מחוספסים ופראיים, וניכר שיש בהם פנייה לאור החם ולאווירה הפתוחה של ברקלי ובפרט של אלבקרקי. חלק מהעבודות המוקדמות נרקמות סביב ציר או סביב צורה מסוימת, ועם זאת הן נשארות מסתוריות, וסביבן איזון של צבע. לעתים נדמה כי משהו פיגורטיבי מצוי בתוך הנוף מבפנים, ולעתים נדמה כי נקודת המבט היא מלמעלה, מגבוה, ממבט של ציפור או ציור מהאוויר – מראה שהצייר ראה תוך כדי טיסות הלוך ושוב בין קליפורניה לניו מקסיקו בשנות ה-50. אבל כל זה לא ברור עד הסוף.

מה שברור באופן ודאי הוא שכאשר האקספרסיוניזם המופשט האמריקני חיבק באהבה את פולוק, רותקו, ניומן, גורקי ודה קונינג (ואמנים נוספים שנמנו עם אמני אסכולת ניו יורק) כחלוצי האקספרסיוניזם המופשט של החוף המזרחי, דיבנקורן הניף את דגל התנועה של המופשט בחוף המערבי – ברקלי, אורבנה ואלבקרקי – לצדו של קליפורד. מכל מקום, מגוון יצירותיו המופשטות, האנרגטיות והצבעוניות, בשלב ראשון זה, תוארו כדינמיות והמבריקות ביותר בקריירה האמנותית שלו, כשניכרות בהן השפעות מסזאן ומדה קונינג, שאותם העריץ.

שלב שני: מ-1955 ועד 1966. באמצע שנות ה-50 חלה תפנית ביצירתו. עם חזרתו לאזור מפרץ סן פרנסיסקו אחרי שלוש שנים בניו מקסיקו ובאילינוי, שנים שבהן עסק בציור מופשט, נטש דיבנקורן לחלוטין את האקספרסיוניזם המופשט לטובת ציור פיגורטיבי מובהק, שבאותה עת יצא מן האופנה. בכך הראה שאין הוא מפחד ללכת אחר הדחפים האמנותיים שלו, גם בניגוד למה שרווח באותה תקופה. בתקופה זו הרבה לצייר ציורי נוף עירוניים. ציורי רחובות, עצים, בתים. ים ושמים. מבטים מתוך אינטריירים דומסטיים החוצה כלפי הנוף החיצון, דרך חלונות רחבי ממדים, כאשר בתוך האינטריירים דמויות אדם, נשים או גברים. פעמים רבות קיים טשטוש בין פנים וחוץ הבית. כמו כן יצר רישומים של מודלים על נייר.

בתקופה זו יצר דיבנקורן מחווה לא רק להופר ולסזאן, אלא גם למאטיס. הוא צייר את אשתו, את השכונה שלו, חפצים צנועים של הבית והסטודיו, מברשות ומכחולים בצנצנות טרפנטין, מספריים כבדים וישנים, אדם יושב ללא חולצה, מהורהר בשעת בין הערביים, המדרכות הצחיחות של ברקלי. את כל זה הוא צייר באהבה גדולה לנושאים יום-יומיים וגם לצבע עצמו. בטיול לרוסיה ביקר דיבנקורן במוזיאון הארמיטאז' בסנט פטרסבורג, שמכיל אוסף גדול של ציורי מאטיס, והזיכרון של מוטיב החלון והצבעוניות הייחודית של מאטיס נשארו עמו מאז הביקור. אולם למרות הזיקה של דיבנקורן למאטיס, ניכר כי החיבור למאטיס אינו פשוט כל כך. בעוד שהציור של מאטיס חתר ל"איזון, שלווה והרמוניה", ציוריו של דיבנקורן דנים במה שהוא כינה "המתח מתחת לרגיעה".

שלב שלישי: מ-1966 ועד 1988. שנות ה-60 המאוחרות סימנו את תחילת השלב האחרון ביצירתו. בעקבות עקירתו לסנטה מוניקה, שבה קיבל פרופסורה באוניברסיטת קליפורניה ב-1967, חזר דיבנקורן להפשטה ויצר רצף של יצירות הידועות כיום כסדרת "אושן פארק" (Ocean Park). הפשטות גאומטריות אלה הפכו למוקד עבודתו במשך שני עשורים, ולדעת מבקרי אמנות שונים הן נמנות עם עבודות האמנות היפות ביותר שנוצרו באמריקה או בכל מקום אחר מאז מלחמת העולם השנייה.

סדרת "אושן פארק" המפוארת כוללת מאות ציורים מונומנטאליים וציורים קטנים ומפתיעים שצוירו על מכסים של קופסאות סיגרים כמתנות לבני משפחה ולחברים. כולם כאחד יצרו דיאלוג עם מאטיס ומונדריאן ואופיינו בקומפוזיציות ורטיקאליות ואוריזונטאליות, שהספונטניות, הווירטואוזיות והאימפרוביזציה הם המפתח להבנתם.

מבנה הקומפוזיציה הבסיסי של ציורי "אושן פארק" נעוץ במוטיב החלון של מאטיס ובמוטיב הגריד שבציורי מונדריאן. הציורים מופשטים, נעימים ורכים, רוויים שכבות זוהרות של צבעי פסטל רכים, מאוזנים, על בסיס השתי וערב של הגריד, והם העלו באוב את הקרקע הבנויה כנגד האוקיינוס השקט האין-סופי של קליפורניה. יש לציורי "אושן פארק" יופי ואיזון וכן את כל מה שמאפיין את קליפורניה. חופים, בריכות חיצוניות בתכלת דהוי, מים, שמים בירקרק וטורקיז ומבנה אדריכלי אלגנטי להפליא בחשיבה המדודה שלו ובגאומטריה המדויקת שלו. נוסף לכך קווים ישרים ואלכסוניים.

יחד עם זאת, נדמה כי סדרת "אושן פארק" המענגת כל כך מגיעה מתוך היסוס, תיקון, חוסר ודאות, ניסיון לבטל, למחוק. צעיפים של צבע או סוג של ערפילים שהתיישבו על הציור. במחשבה שנייה הציורים נראים מלאי אור, בהירים, מרוממים, ערטילאיים, רוחניים, אבל כל זה מגיע רק לאחר חשיבה ארוכה, סבלנות ואיפוק, וזה מה שמחבר את הסוף עם ההתחלה. כל הציורים מתארים את אותו הדבר – ערים ונופים – בדרכים חדשות. האלמנטים בתוכם זהים: ארכיטקטורה של קווים ומטוסים, הציור השחור נעים ההליכות, תיקונים ועקבות שהושארו מתחילת העבודה, אשכולות וצעיפים של צבע באטמוספרה. אבל התחושה היא תחושה של עשייה, מתח, בדיקה וחוסר החלטיות, המשתנה כל העת והופכת את הציור למלא חיוניות וחסר מנוחה. אפילו בסוף דרכו דיבנקורן עדיין מנסה לפענח עוד דרך ולתת עוד אפשרות לתאר את האור והמרחב של קליפורניה.

ולסיכום, שני נושאים ברורים עלו בתערוכה בהקשר להתפתחותו האמנותית של דיבנקורן. הראשון – כאיזון לזיקתו לאמני האקספרסיוניזם המופשט של החוף המזרחי, שלימים כונו אסכולת ניו יורק, בולט הקשר החזק שיש לעבודתו עם המאסטרים הגדולים של המודרניזם באירופה, ובמיוחד סזאן, בונאר, מאטיס ומונדריאן, שהייתה לו הערכה עמוקה אליהם. השני – חוט רציף נוסף מתמקד ברגישות הגדולה של דיבנקורן למקום. שינויים בחייו הובילו לעתים קרובות לשינויים בעבודתו וסללו את המסלול: הפשטה-פיגורציה-הפשטה. מכל מקום, ברור ללא ספק שרק אמנים מעטים כבשו את האור והמרחב של קליפורניה בדומה לדיבנקורן, וזהו ייחודו האדיר.

התערוכה התקיימה בתאריכים 14.3.15 עד 7.6.15

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

3 תגובות

    1. קראתי מרותקת
      וזה כאילו נכתב על התהליך עבודה שלי, כמובן עם כל הצניעות וללא השוואה לאמן ענק, תודה על המאמר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

צילום של מירב

אכזבה

פוסט-ציונות ופוסט-יהדות של מפלגת מייסדי המדינה

תמונה של גד

הזדמנות

שיר על חיים כאן ועכשיו