"משהו ישן, משהו חדש, משהו מושאל, משהו כחול"

אנג'לה קליין בגלריה האוניברסיטאית תל אביב
צילום: יונתן קורפל

ההתרשמות הראשונית שלי בביקורי בתערוכה של  קליין נוגעת בעיסוקה בעבודות דו-ממדיות ותלת-ממדיות בו בזמן. העבודות המינימליסטיות, שהוצבו בחללים גדולים, אניגמטיות ומספקות הרבה חומר למחשבה. התכנים והמקורות רבים, והם מאופיינים בשפע הקשרים תרבותיים.

ציר מרכזי בתערוכה הוא החפץ, ה"רדי-מייד". אזכור בולט לכך הוא הבחירה בציטוט משיר אנגלי מהמאה ה-19 ככותרת לתערוכה. השיר מתייחס לארבעה דברים שעל פי המסורת הכלה אמורה ללבוש או לשאת ביום חתונתה, כסגולה למזל טוב ולהגנה מפני עין הרע. ארבעת החפצים האלה – ישן, חדש, מושאל, כחול – מייצגים המשכיות, אופטימיות לגבי העתיד, אושר, טוהר, אהבה ונאמנות. השימוש בציטוט מדגיש את השילוב בין החפץ ובין נוכחות המילה, הלשון והשפה בעבודותיה של קליין.

אלמנטים בולטים נוספים ביצירתה של קליין: שמות עבודות שלקוחים מציטוטים תרבותיים, כותרות בעלות משמעות אוטונומית וכתיבה על גבי הפסלים עצמם; דימויים צילומיים ומשיכות צבע עליהם. חזרה על צורות בסיסיות – עיגול, ריבוע, קובייה, קו. שימוש באובייקטים שאולים, כמו בתי ארנבים, מתקני האכלה לציפורים; חפצים רדי-מייד זהים ומוכפלים ואובייקטים תעשייתיים אחידים וזהים, בעלי צורות פלסטיות בסיסיות, מופשטות וסגורות; הצבעים תעשייתיים ומינימליסטיים, ובולטים איזון צורני ואיפוק רגשי.

קצרה יריעה זו מלהרחיב לעומק על מורכבות יצירתה של האמנית, לכן אתייחס  כאן לעבודה אחת שהרשימה אותי במיוחד ומשכה את תשומת ליבי בשונות שלה. מדובר בטריפטיכון "ללא כותרת", 2008, הדפסת פיגמנט על נייר. עבודה המורכבת משלושה דיוקנאות נפרדים התלויים זה לצד זה, כל אחד מהם בגודל 36X36 ס"מ.

שלושת הדיוקנאות שחורים כמעט לחלוטין, כולל הרקע, מלבד עיניים כחולות זוהרות המעניקות אור לפנים ולצילום. העיניים מועצמות אף יותר בגלל הלובן העוטף אותן והקו האדום המקיף ומסמן אותן, כנגד השחור שסביב. כידוע, העיניים מסמלות חלון לנפש האדם. ואכן כך הן נראות כאן. נקודות אור חיצוניות, ראי לנפש פנימה.

מרחוק נדמה כי הדיוקנאות השחורים הן של נשים המכוסות רעלה שחורה, ועיניהן גלויות ובורקות באופן חריג. אולם במבט מקרוב מסתמנת הפתעה גמורה – הדיוקנאות הפוכים. הראשים תלויים במהופך, ולעיניים כפל משמעות וכפל נוכחות. אף שהדיוקן תלוי במהופך העיניים לא נראות הפוכות, ואף לא ברור אם מדובר בנשים. קליין עוסקת כאן, לתחושתי, בחציית גבולות מגדריים, כמו גם בטשטוש גבולות של גזע; לא ברור מי מצולם בצילום – אם מדובר באישה או בגבר, מגזע לבן או מגזע שחור. וכך נע טריפטיכון הדיוקנאות הזה בין הגלוי לנסתר, בין החשוף למכוסה, בין הזוהר לאפל, כמו מסתיר סוד.

ללא כל ספק, קליין מצביעה על התבוננות מחודשת בחשיבותו ובגלגוליו של חפץ הרדי-מייד במסורת המינימליסטית. קריאתה הפוסט-מינימליסטית מצויה בין חפץ לבין שפה, בין פיסול לבין ציור, צילום ועיצוב תעשייתי, בין אובייקט רדי-מייד הצבוע בכתם צבע לבין אובייקט שהוא מוצר מתועש פונקציונאלי. מדובר בתערוכה מומלצת שכדאי היה לראות.

 

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

2 תגובות

  1. הכתבה בהירה ומעניינת ומעוררת רצון לראות את התערוכה.
    תיאור היצירה הנבחרת מסקרןומפעיל את הדמיון עד כנדמה שאתה עומד מולה.

    1. חפצי – תודה. נשמח לגלות כי את ממשיכה לשוטט ברחבי האתר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

מייצג כסאות

רות הישראלית

תובנות אקטואליות מקריאה ישראלית במגילת רות