תערוכה שאסור להחמיץ

במוזיאון תל אביב לאמנות נפתחה זה עתה תערוכה מרהיבה "ארץ אם". יצירתית, חכמה וחדשנית, תערוכה מקורית, כואבת ומאתגרת, ואפילו מצחיקה ומשעשעת. מסוג התערוכות שלדעתי לא נראו קודם לכן במחוזותינו, ואף לא בכל העולם האומנותי שבו ביקרתי במשך השנים.

למעשה מדובר בפרויקט אומנותי שנוצר עבור הביתן הישראלי בביאנלה ה-60 בוונציה, אך נשאר סגור לקהל,  ועתה הוא מוצג לראשונה בפני הקהל כאן בישראל.

בלב יצירותיה של פתיר בתערוכת "ארץ אם" ניצבת סדרת מיצבי וידאו מדהימים העוסקים בפריון ובפוריות, הנובעים ממסעה האישי של פתיר ומוצגים מנקודת מבט אישית, מצחיקה ונוגעת ללב. מסעה האישי של פתיר החל לאחר שבגיל 36 גילתה שהיא נשאית של מוטציה גנטית המציבה אותה בסיכון גבוה לחלות בסרטן השד ובסרטן השחלות. הממסד הרפואי הפנה אותה מייד לטיפולי שימור פוריות לטובת היריון בעתיד.

כך מצאה עצמה פתיר בשני מסלולים מצטלבים: האחד כלל בדיקות ומעקבים אין-ספור שנועדו לשמור על חייה. והאחר, חודרני ופולשני יותר שהתייחס אליה כאל רחם בלבד. פתיר החליטה להתמודד עם המציאות החדשה והמבלבלת שאליה נקלעה באמצעות תיעוד מפורט של כל המסע שהיא עוברת, מבלי לחסוך בפרטים.

בסדרה של עבודות וידאו היא מוליכה אותנו במסעה הסוער: החל מהמפגשים הראשונים עם רופאים מתחלפים, דרך חדר ההמתנה במרפאת הפוריות, שבו ממתינות המטופלות לתורן; מבטן נודד ממסך הטלפון הנייד אל מסך הטלוויזיה המשדר בזמן אמת, ועד לעבודה המרכזית, "ארץ אם", האורגת בתוכה שנתיים של חומרים המתעדים שגרה של הזרקת הורמונים וסבבי שאיבת ביציות. כל אלה מתקבצים לכדי יומן נוגע ללב, מצחיק וחשוף עד כאב.

פתיר בוחרת בצלמיות פריון – פסלונים קטנים וחידתיים של נשים מתקופת בית ראשון – לגלם את דמותה ואת הנשים שמסביבה. באמצעות שימוש בטכנולוגיות של לכידת תנועה היא מנפישה אותן ומגדילה אותן כנשים בנות זמננו, המתמודדות עם רצונותיהן אל מול התניות חברתיות וציפיותיהם של אחרים.

כאן המקום לציין שבשנים האחרונות פיתחה פתיר גוף עבודות מורכב ומקורי, המפגיש ארכיאולוגיה ארץ-ישראלית קדומה עם טכנולוגיות דימוי מתקדמות. עבודות הווידיאו שהיא יוצרת נבנות כולן במחשב אבל מעוגנות עמוק במציאות ובחוויות שלה.

אנחנו מוצאים עצמנו משועשעים מה"גיבורות" העתיקות, הזעירות והשבורות, שמוגדלות על מסכי וידאו גדולים, ומונפשות לחלוטין.

התערוכה כוללת כמה תחנות:

התחנה הראשונה – "הגיבורה" בעבודה זו היא תבנית קטנה של אישה. אובייקט נשי זעיר, לא שלם, 500 שנים לפני הספירה. תבנית האישה הקטנה קשורה לפולחן פריון. היא מוגדלת ומועצמת בממדיה ואנחנו מוצאים אותה יושבת בחדר המתנה של מרפאת פריון עכשווית באחת מקופות החולים בארץ.

התחנה השנייה – גם בעבודה זו מוצגות שתי צלמיות מוגדלות של נשים מן העבר, יושבות בחדר המתנה של מרפאת פוריות עכשווית. הנשים הן חסרות הבעה, מחכות לתורן שמתמהמה.

התחנה השלישית – בעבודה המרכזית אנחנו רואים בדיקה רפואית שנערכת על יד רופאה שגם היא פסל עתיק, כמו המטופלת שלה. גם כאן מדובר בסביבה של אחת מקופות החולים הארץ, כשהמגמה היא שיפור פוריות במימון מלא של המדינה.

התחנה הרביעית והאחרונה – העבודה נוצרה לאחר שבעה באוקטובר. סיפורה הפרטי של פתיר פוגש את הסיפור הקולקטיבי שלנו, בהווה מרוסק. "בווידאו מקוננות" היא מקימה מחדש את צלמיות הנשים, שלמות ושבורות, לתהלוכה של אבל, זעם ומחאה ברחובות תל אביב. אז, כמו היום, הדמויות מגלמות חרדות ותקוות שנושא עליו הגוף הנשי מאז ומתמיד.

החלטתה האישית של פתיר נטענת במשמעויות רחבות בהרבה – הטיפולים שהיא עוברת ממומנים על ידי המדינה ואומנם יש בכך הקלה כלכלית, אולם עם זאת, מציפים אותה ספקות ושאלות כמו האם היא בכלל רוצה להיות אימא? והאם קיימת אפשרות להיות אל-הורית בחברה כמו שלנו?

לסיכום, עבודותיה של רות פתיר נטועות עמוק בביוגרפיה האישית שלה. מדובר באומנית יוצאת דופן, אמיצה ומבריקה, החושפת את בעיותיה האינטימיות והאישיות ביותר, המהוות טריגר לתערוכה מופלאה זו. תערוכה כזאת, כאמור, טרם ראיתי, ואין באפשרותי לנתח את עבודותיה של פתיר בהשוואה לעבודותיהן של אומניות אחרות העוסקות בנושאים דומים, כפי שאני נוהגת בדרך כלל, מכיוון שאינני מכירה אומניות אחרות שעסקות בנושא זה ובדרך הזאת.

הפרויקט "ארץ אם" נרכש במלואו על ידי המוזיאון היהודי בניו יורק ועבודותיה של פתיר יוצגו שם במהלך שנת 2026.

אוצרות התערוכה: מירה לפידות ותמר מרגלית

עוזר לאוצרות: עמית שמאע

פתיחה: 11/3/2025

נעילה: 13/9/2025