צער, אבל, זיכרונות ורצון לחיות

תפקידה של האומנות בבניית עולם טוב יותר
תמונה של מרגלית
מרגלית בריאט Margalit Berriet

נולדתי בארץ להורים ניצולי שואה. האבל הקולקטיבי והממושך של העם היהודי בישראל ובתפוצות הפך לסיבת הקיום שלנו לצד הציווי: "לעולם לא עוד", שהיה למוטו משותף לכולם. בניית הזהות הקולקטיבית של עם כמו גם בניית הזהות האינדיבידואלית נעשית על בסיס זיכרונות היסטוריים משותפים.

אולם זיכרונות אלה מציעים רק לעיתים רחוקות נקודות מבט אל ההיסטוריה של "האחר". הייתי בת תשע במלחמת ששת הימים. מפוחדת מהמלחמה, כמו כל הילדים, מודעת לציווי "לעולם לא עוד". כשאבי חזר מהחזית אמרתי לו: "עלינו להרוג את כל הערבים". והוא השיב בעוז: "גם אימא יהודייה וגם אימא ערבייה בוכות על אובדן ילדיהן". זו הייתה הפעם הראשונה שהתוודעתי ל"אחר". בדיוק כמוני, יש לו זהות, תרבות, זיכרונות וסיפורים.

נחשפתי למציאות מקבילה חדשה לגמרי, וכך בעיצומה של המלחמה ודרך המלחמה עצמה, הבנתי שחינוך וסיפורים הם יחסיים וסובייקטיביים. האבל הקולקטיבי שלנו הוא מעבר לחיינו האישיים ולתרבותנו והוא משפיע גם על יחסים אנושיים, כמו בין ישראלים לפלסטינים או בין ישראלים לשאר העולם. מאוחר יותר, הגילוי והלמידה של "האחר" הפכו לנושא המניע של המחקר שלי ולמפעל חיי, וביקשתי להיות מודעת לכל ה"אחרים" – אפרו-אמריקאים, אזרחי מדינות אפריקה, וייטנאם, סין, קמבודיה, יוגוסלביה, רואנדה, אוקראינה והרשימה עוד ארוכה, ומעוררת למחשבה האם בני האדם יכולים להבין זה את זה, האם הם יכולים להבין סוגיות אוניברסליות?

ההיסטוריה של ישראל מבוססת על זיכרונות אישיים וקולקטיביים של רצח עם. תרבות אבל זו מייצרת זיכרון חי, אבל היא גם מובילה לאבל אינסופי. מצב קבוע זה של אבל מוליד חוסר ביטחון, סכנה ופחד מ"האחר", מערער את היחסים האנושיים ופוגע ביכולת לחיות יחד בכבוד, וכך הריפוי הופך לבלתי ניתן להשגה.

אומנות, על מגוון ביטוייה, היא דרך לריפוי ולבניית עתיד חדש. בעזרת שילוב של יצירתיות, אתיקה ואסתטיקה נוכל לקדם גישה שתפתח חשיבה ביקורתית, דיאלוג בין-תרבותי ובין-תחומי ותנגיש יותר ידע לכולם. באמצעותה תתאפשר העברת מסרים של פתיחות וקבלת השונות, ואפשר יהיה לפעול לטובת כבוד הדדי בין ישויות ובין חיים לטבע.

אומן המיצג הצרפתי כריסטיאן בולטנסקי, מציג באחת מעבודותיו לבנים שעליהן כתובים אלמנטים מהותיים של העבר: הילדות והאבל. הוא מבקש לבטא את האופן שבו העבר מרכיב את חוויית החיים של האדם, תוך חיפוש דרך לתקן את העבר. במיצג הוא מצרף חפצים ותמונות שכבר לא שייכים לאיש, לא כמוצג אישי, אלא כביטוי של הקולקטיב המורכב מדרמות אנושיות שונות.

אנסלם קיפר, אומן גרמני, שואב השראה מהטרגדיות הגדולות של המאה ה-20, הוא משלב בעבודתו מגוון מרכיבים: חול מחוף הים, ענפי עצים, שיער של אנשים חיים ומתים, חיבורים פיוטיים, טקסטים מיסטיים או מדעיים, ושאריות של חומרים המופקים מהריסות ופסולת. ביצירותיו הוא מציג, לצד אלמנטים של הטבע, את הקטסטרופה וההרס של המלחמה. הוא מתמודד עם שאלה מרכזית: איך אחרי השואה אפשר להיות אומן ולתאר את החברה האנושית? הוא עוסק בזיכרונות ובאבל, במקומם של המתים החיים, בבדידות, בנחישות ובאומץ.

בעקבות האבל האינסופי המעורב בתקווה שחלקתי עם משפחתי, תהיתי כיצד אני, כאומנית, יכולה לתרום למאבק בבורות כלפי "האחר", בורות שהיא המקור לדעות הקדומות ולשנאה. עבורי, האומנות והיצירה הן הדרך היחידה שמאפשרת לבחון את מערכת היחסים של הנפש עם העולם. המחויבות שלי כאומן אינה טמונה רק בהשפעה האסתטית של יצירה, אלא גם במסר המועבר בה, בהשפעתה ובפרובוקציה שהיא מעוררת. כולנו שונים, אך למעשה גם דומים, וכולנו חיים בתוך עולם שנמצא מעבר לכל גבולותינו הכפויים. אם נלמד את התרבות של ה"אחר", את שפתו, את המסורות שלו, נוכל לנסות לחיות יחד, בכבוד ובהבנה.

לסיום ב-Moi, laminaire, כתב אֶמֶה סזר: "אני לא יכול לדמיין שהאומן יכול להישאר צופה אדיש, או לסרב לנקוט עמדה. עבור אומן, להיות מעורב פירושו להיות בתוך ההקשר החברתי, להיות דמו ובשרו של העם, לחוות את בעיותיו בעוצמה ולהעיד. כל אחד מאיתנו יכול ליצור, לעסוק באומנות, כדי לבנות את זיכרונות העתיד, לחיים משותפים בעולם של זהויות רב-תרבותיות".

Facebook
Twitter
LinkedIn
WhatsApp
Email

10 תגובות

  1. לא יאומן, למרות שהמציאות טופחת לנו בפנים, היא ממשיכה את ה'חוכמות' הישנות האלה של 'רב תרבותיות' ו'האחר'. קונספטים אשר פשטו כבר ממזמן את הרגל…

    1. לצערי, הגישה הזו שלך מייצגת חלק גדול מדי של החברה שלנו. הלואי וכולם היו מפנימים את העקרונות שבמאמר היפה הזה.

  2. WOW. היכן התחבאת עד היום? האם את מציגה תערוכה בארץ, איפה?

  3. מאמר נהדר
    כמובן שיהיו גם תגובות אחרות בשל האירועים הקשים כעת במדינה שלנו
    אבל לא להתרגש מהם.

  4. הפילוסוף הצרפתי סרטר אמר במחזהו "דלתיים סגורות"
    L'enfer, c'est les autres
    הגיהנום הוא "הזולת".
    נראה לי יותר מציאותי מחלומות האמנים.

  5. אנושיות, זה ערך ראשוני
    זה מה שגם מבדיל אותנו מאויבנו
    ובכך כוחנו

  6. באופן כללי את צודקת
    אבל אם ה"אחר" הנו רשע, פושע, וחסר ערכים
    יתכן שהדרך הנכונה הנה להכות בו ובמקרים מסוימים גם לחסלו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

דילוג לתוכן