תערוכה שמזכירה את מי שאסור לנו לשכוח

שש תערוכות חדשות נפתחו לאחרונה במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית. חלקן מעלות מן האוב אמניות ואמנים נשכחים, שהודרו זה שנים אל שולי סצנת האמנות בארץ.

1. אהרון אבני: "בסטודיו ובסטודיה". תערוכת יחיד. אוצר: רון ברטוש.
2. רות דורית יעקובי: "הדלת לגן הסודי". תערוכת יחיד. אוצרת: הדס קידר. עוזרת לאוצרת: יוליה יבלונסקי.
3. אוסף +: "בניין יד: פיסול קרמי רב-דורי". תערוכה קבוצתית המייצגת את האמנים יואב אדמוני, נטלי אילון, נעמי ביטר, הדוויג גרוסמן, טליה טוקטלי, נורה כוכבי, גדולה עוגן, ליגל סופר ואברהם קריצמן. אוצרת: טלי חכים.
4. רכטר: "מוזיאון בעיר קטנה במזרח התיכון". אוצרת: דנה גורדון.
5. אלי סינגלובסקי, רכטר אדריכלים: "מוזיאון הרצליה, החזית הדרומית". אוצרת: דנה גורדון.
6. אוסף +: אילנה אפרתי: "בעקבות 'גן העדן של הציפורים' של דיאנה שור". אוצרות: איה לוריא, נטלי טיזננקו.

קצרה היריעה מלעסוק בכל התערוכות הנוכחיות במוזיאון הרצליה, שכולן מעניינות ולכולן ייחוד משלהן. בחרתי להתעכב קמעה על תערוכתו של האמן אהרון אבני (1906–1951), שמבחינתי הייתה מרגשת ומפתיעה. אני גם בוגרת "מכון אבני", שנקרא על שמו ושהוא היה ממקימיו.

בתערוכתו של אבני כ-20 ציורים. הם מייצגים נושאים מרכזיים ביצירתו הקצרה והאינטנסיבית של האמן, הנמנה עם חשובי האמנים בישראל בתקופתו. אבני עלה לארץ מרוסיה ב-1925 מטעמים ציוניים, לאחר שלמד שם באקדמיה לאמנויות במשך שנתיים. תחילה השתקע בירושלים, למד אמנות בבצלאל, וב-1929 הגיע לתל אביב. עד מהרה השתלב בסצנה האמנותית דאז.

כפי שמציין רון ברטוש, אוצר תערוכתו של אבני במוזיאון הרצליה, "הוא היה צייר פורה, מחנך רב השפעה ומייסדם של שני בתי ספר מובילים לאמנות." הראשון, "הסטודיה", הוקם ב-1936 יחד עם יחזקאל שטרייכמן ומשה שטרנשוס, והפך למוקד מרכזי בשדה האמנות התל אביבי. רבים מחשובי האמנים בארץ למדו בו. לאחר מותו של אבני בשנת 1951, כשהוא בן 45 בלבד, שונה שם הסטודיה ל"מכון אבני", והוא קיים ונושא שם זה עד ימינו אלה. בד בבד ייסד אבני עם אליהו בייליסא את המדרשה למורים לציור ומלאכה מטעם זרם העובדים, שלימים הפך ל"המדרשה לאמנות", בית ספר חשוב המצוי בימינו אלה במכללה האקדמית בית ברל.

ניכר כי המקורות לציוריו של אבני ממזגים ליריות ואקספרסיוניזם ואף את דחיית האוריינטאליזם, שהיה מקובל בשנות פעילותו. בשנים 1930–1932 שהה בפריז, למד ציור באקדמיה "גרנד שומיאר" בפאריז, ונחשף ל"אסכולה היהודית של פריז" וכן לציור הצרפתי הגדול לדורותיו. הוא נהג לצפות בתערוכות בלובר, לשוטט בין הציורים בניסיון להבין לעומק ובשיטתיות את הציור הצרפתי, ונשבה ברוח הציור הצרפתי על גווניו השונים. זוהי גם הרוח שהנחיל לתלמידי הסטודיה שלו. נסיעתו זו לפריז אפשרה לו ללמוד את שפת האמנות הפריזאית, והיא השפיעה עליו השפעה מכרעת. ציוריו באותה עת מעידים על השפעות של סזאן והפוסט אימפרסיוניזם של וויאר ובונאר האינטימיסטים, נוסף לאקספרסיוניזם של האסכולה היהודית של פריז, סוטין ואחרים.

כפי שכותב רון ברטוש, עיקר פרקי פעילותו האמנותית של אבני התרחשו בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים. הרקע האמנותי של יצירותיו נפרש מתהליך ההתבדלות שלו מהאוריינטאליזם ועד אימוץ המגמה האוניברסאלית הנוטה להפשטה. על רקע זה גיבש אבני את הסגנון שלו כצייר אינטימיסטי של פנים הבית, תפנימים המתארים את אשתו וילדיו בתוך הבית. הצייר והמודל שלו בתוך הסטודיו, דיוקנאות של בנות משפחה וכן נופים מופנמים, טבע דומם, בדרך כלל כד פרחים על שולחן בתוך פנים הבית. באמנות האינטימית שלו, בדומה לאמנים צעירים רבים בני דורו, הוא ניסח ציור מקומי חדש שנוצר בהשפעת הציור הצרפתי של שנות השלושים והארבעים בפריז. במקביל לציורי שמן עסק כל העת בציור אקוורלים. נופים מקומיים, טבע דומם ודמויות מוכרות באינטריירים אינטימיים. יונה פישר ב"המחסן של גדעון עפרת" כותב על מקור העבודה של אבני כי זיקתו לציור הצרפתי מתחלקת בין השפעות האינטימיזם והפוסט-אימפרסיוניזם בשנות השלושים להשפעות האקספרסיוניזם בשנות הארבעים. והעיקר, מסכם פישר, אהבתו לציור הצרפתי הייתה נטועה בהערצתו לציור האירופי בכלל. "לאחר 1940, נעשה סיגנונו אקספרסיבי יותר, אך ציורי הנוף שצייר וכן דיוקניו וציורי הטבע הדומם שלו מביעים הלך רוח מהורהר, לעיתים, אף סנטימנטאלי". הערצת אמנות אירופה השתלבה בחוסר העניין שלו ב"מזרח".

ציור אופייני של אהרון אבני בתערוכה הינו "סדנת האמן", 1936. ציור שמן על קנבס, תל אביב. מדובר בתפנים רגיש אפוף צללים של סטודיו האמן, מלנכולי משהו, מרובה אזורים חשוכים. במרכז העבודה יושבת אישה ליד שולחן מכוסה במפה ועליו כד עם פרחים. פניה של האישה מטושטשות אבל היא מנגנת במנדולינה או אוחזת בה. אישה מנגנת היה נושא מקובל על רבים מאמני ישראל לדורותיהם, וכל אחד מהם מבטא בדרך ייחודית את הנושא. בציור זה של אבני ניכר שילוב מרגש בין תפנים מסתורי, מלא רגש, אפלוליות וקדרות להתעלות רוח שמשרה המוזיקה, גם אם המוזיקה, כך נדמה, נוגה וחרישית.

ציור אחר בתערוכה הינו "חייל מנגן במפוחית" (1948 לערך, שמן על קנבס). היצירה מייצגת את השילוב בין העידון הנפשי ובין הייצוג האקספרסיבי האופייני כל כך לעבודותיו. ציור זה שייך לסדרת ציורים בצבעי שמן ובצבעי מים שבהם עסק בייצוג הווי לוחמים, למשל דיוקן מתנדב, חיילים על גיפ, חיילים סביב מדורה, פציעה בציור "בבית החולים" ומוות ב"אם שכולה על קבר הבן" ועוד. לקראת סוף חייו, עם פרוץ מלחמת העצמאות, ראה עצמו כלוחם ותיאר את עצמו חובש כובע גרב.

אהרון אבני הוא צייר חשוב ומרתק שתרם רבות לחיי האמנות בארץ בשנות השלושים והארבעים במאה העשרים. הוא צייר בעיקר ציורי שמן ואקוורלים. היה מחנך ומורה לאמנות נערץ ובין המייסדים של שני בתי ספר מובילים לאמנות, שקיימים ובועטים עד ימינו אלה. אמן שחי בינינו 45 שנים בלבד והספיק הרבה כל כך. ולמרות כל אלו, מדובר באמן שהודר ונשכח ואולי לא זכה לכבוד הראוי לו. מעניין יהיה לערוך משאל בשני בתי הספר לאמנות הללו ולשאול את הסטודנטים לאמנות מי הוא אהרון אבני.

אין ספק כי הקמת מוזיאון ייחודי וספציפי להיסטוריה של האמנות בארץ יאפשר הצגה קבועה ושוטפת של תערוכות של אמנים נשכחים מתקופות העבר, כמקובל במדינות רבות ברחבי העולם. כי מי שמדיר, משכיח ומוחק את מיטב אמניו, אלה שתרמו תרומה משמעותית להיווצרות האמנות ולהנעתה בארץ כלשהי, אין לו עתיד ותקומה ככל הנראה.

התערוכות במוזיאון הרצליה מומלצות לצפייה. פתוחות עד 18.6.22