"ירושלים של זהב" או חרא של אומנות

הסערה בעקבות הסרת היצירה "ירושלים" ממוזיאון ר"ג
צילום של גדעון
ד"ר גדעון שניר

לפני שבועות אחדים, לאחר שיפוץ, נפתח המוזיאון לאומנות ישראלית, רמת גן, ומייד עוררה אחת היצירות שהוצגו בו סערה לאומית גדולה. ביצירה "ירושלים" מופיע הכיתוב "ירושלים של זהב / ירושלים של חרא", לצד דמויות של יהודים בלבוש חרדי הנסמכים על קיר הכותל המערבי. ראש העיר, כרמל שאמה הכהן, הנחה את הנהלת המוזיאון להסיר את היצירה מאחר ש"היא מבזה ופוגעת בסמל שבלב כל יהודי וקדושה לכל הדתות". דרישתו של ראש העיר נתמכה, כך על פי סקר שנערך, על ידי רוב מוחלט של תושבי העיר.

החלטתו של ראש העיר עוררה מחלוקת ציבורית נוקבת בין המצדדים בזכותו של ראש העיר להסיר יצירה הנחשבת בעיניו ובעיני תושבי העיר פוגענית, משסה ומבזה חברתית, ובין אלו הטוענים שהזכות לחופש הביטוי האומנותי אינה ניתנת להפרה ולהתערבות של גופים פוליטיים במשטר דמוקרטי תקין.

נוכח התמיכה הגורפת של הציבור במהלך של ראש העיר, החליט הוועד המנהל של המוזיאון להסיר את היצירה. בתגובה, עתר האומן דוד ריב, בתמיכת "האגודה לזכויות האזרח", לבית המשפט המחוזי. העתירה נדחתה בנימוק שההחלטה על הסרת היצירה הייתה בסופו של דבר של הוועד המנהל של המוזיאון ולא של ראש העיר, שאין לו וגם לא לאומן, הסמכות להתערב בתוכני התערוכות המוצגות במוזיאון, כפי שהעותרים עצמם ציינו בעתירתם, והמליץ לצדדים לחפש חלופות שיתנו מענה לחופש האומנות וגם לצמצום משמעותי של הפגיעה ברגשות הציבור (וכך הוצבה היצירה במחסן המוזיאון הפתוח לכל חפץ…)

מאז ומתמיד שימשה האומנות במה להבעת עמדות פוליטיות. בחסות "האומנות" ניתנה לאומן חסינות מפני ביקורת פוליטית, גם אם יצירותיו פרובוקטיביות ומעוררות ויכוחים עזים. מנגד, יש הטוענים שיצירה שבעליל מוצגת כפוליטית אינה יכולה לדרוש חסינות מפני ביקורת ציבורית. האם הנהלת המוזיאון הייתה מוכנה להציג יצירה שבמקום "ירושלים" היה נכתב שמו של הנביא? סביר להניח שלא, מה גם שהייתה מואשמת בגזענות, בחילול דת וכד'. וכיצד היינו מרגישים ומגיבים אם היצירה הזו הייתה מוצגת במוזיאון בפולין, בגרמניה או בצרפת? לדעתי, האשמת ראש העיר ב"פוליטיזציה" היא צביעות טהורה.

נדמה שעולם האומנות מתוסכל מאוד מההתנהלות הפוליטית ואפשר שיחרים את המוזיאון, והציבור מתוסכל מרמת האומנות שהוא נחשף אליה, ואולי יתרחק עוד יותר מעולם התרבות המגויסת. לנוכח המצב מתעוררות כמה שאלות לדיון ציבורי: ראשית, מה תכליתו-מטרתו-ייעודו של מוזיאון עירוני, בהשוואה לגלריה פרטית?

שנית, מהו מהמנדט שעל פיו רשאית הנהלת המוזיאון לקבוע אילו פריטים ראויים שיוצגו או יידחו?

שלישית, האם ראוי להעניק להנהלת המוזיאון סמכות בלעדית לקבל החלטות, או שמא עליה להיות נתונה לביקורת הרשות הממונה והמממנת, כלומר הנהלת העיר והעומד בראשה שהוא נבחר הציבור.

ולבסוף, האם ניתן לקבוע מדדים מוסכמים לשאלות: מהי יצירה הראויה לתואר "אומנות"? האם כל אחד יכול לכנות עצמו "אומן" או שמא יש איזשהו מבחן סף המאפשר זאת, כמו למשל הכשרה מקצועית? או אולי בכמה כסף נקנות היצירות?

נראה שהדיון הוא ברמה הסובייקטיבית ונתון בידי הגילדה האומנותית הטוענת לאוטונומיה מוחלטת. המענה לכל השאלות לדיון מתקבל בסופו של דבר על ידי המערכת האידאולוגית הפוליטית, שבידה הסמכות לנסח את החוק, אבל ההחלטה הסופית היא בידי הציבור: ירצה – יקנה, לא ירצה – ידיר את רגליו וארנקו.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

25 תגובות

  1. כפיה ומגבלות רק במקרים קיצוניים. יש הרבה דברים והרבה פרסומים שאני לא אוהבת בלשון המעטה אבל לא אבקש לצנזר אותם.

  2. ברוריה תודה לתגובתך שמן הסתם מעוררת שאלות כמו:
    – מהו "מקרה קיצוני" לטעמך המצדיק הסרת התמונה מקיר מוזאון עירוני?
    – האם היצירה "ירושלים של חרא" היא מספיק קיצונית באופן המצדיק את החלטת ראש העיר להסיר אותה מקירות המוזאון?
    – אלו תובנות יכולים תלמידי בית ספר שיבואו למוזאון במסגרת הלימודים להפיק מתמונה כזו?
    -האם בשם חופש הביטוי האולטימיטיבי שגילדת האומנים מייחסת לעצמה- מחייב את בציבור להיענות לכך?
    – מאחר ואין איסור לאיש ליצר מופע פוליטי כזה, האם אין מקומו בגלריה פרטית למשל?
    -להזכיר שפסל מוזהב של נתניהו שהוצג ברחבת הבימה – הוסר עי עיריית תל אביב ללא כול מחאה..
    – ואולי טוב שיוצג משהו קיצוני כזה היכול דווקא לשמש כ"זריקת חיסון" שתחזק את המתנגדים לביזוי ירושלים והדת!

    1. ההשואה לפסל נתניהו בכיכר הבימה אינה לעניין. הצגה פיראטית במקום ציבורי שאינו מוזיאון, נידונה להסרה, בלי קשר למהותה וזה בהחלט מנהל תקין.

  3. אין דבר כזה "חופש אומנותי". לחברה אנושית יש גבולות בתחומים רבים.
    במקרה זה יש למוזיאון מועצת מנהלים או ועד מנהל ציבורי ובין יתר תפקידיהם מוטל עליהם להחליט על גבולות "החופש האמנותי".
    טוב מאד עשה ראש עיריית רמת גן שהעלה את הנושא (למשל – מה רציתם שיבוא נמושה וידחוף את דגל ישראל לישבנו?)
    אם יש אמנים שבשל כך יסרבו להציג את עבודותיהם במוזיאון רמת גן, א. זה מעיד על יחסם לחברה הישראלית וב. שילכו ויציגו את מרכולתם
    בביבים אחרים מבני מינם ושיבושם להם.

  4. אני ממש לא מסכים עם הכתוב. אמנות מבטאת גם ביקורת, חברתית ופוליטית, לפעמים גם בועטת ולא נעימה והמוזיאונים אמורים להציג גם אמנות כזו. שיפוט של הצבעת המונים לא מקובל עלי. רוב הציבור רוצה לראות רק אמנות נעימה ומבדרת.
    אני ממש לא רוצה שהפוליטיקאים יהיו בעלי זכות הצנזורה. זכורה פעילותה הרעה של מירי רגב כשרת האי-תרבות. שאמה הכהן הוא פוליטיקאי ימני מוצהר, אולי גם בעל שאיפות לחזור לשדה הארצי. השיפוט שלו הוא לפי ערכיו האישיים ולפי טעם הבייס שלו וזה לא קריטריון שאני מוכן לו לצנזורה.
    לגבי הציור הנדון, "ירושלים של חרא" לא ממש מזיז לי. יש לא מעט מזה, בעירי האהובה בה גדלתי ובה נלחמתי ונפצעתי. צרם לי קצת הצרוף של האמירה עם ציור התחתון של היהודי המתפלל בכותל. נניח שהוא היה מוחלף בשוטרים המכים נער חרדי, או ערבי. אני מניח שזה היה מקובל על יותר אנשים, כדעה לגיטימית. אז השאלה היא איפה הגבול ומי קובע אותו? הרי אין קריטריון ברור ואני ודאי לא רוצה שפוליטיקאים יקבעו אותו. הייתי שמח אם היתה מוקמת ועאדת אתיקה ציבורית (שעל הרכבה אפשר לדון) שהייתה המחליטה בנושאים כאלה.
    ומילה אחת על ההשוואה לגרמניה, פולין וכו'. זו טענה לא הוגנת. לנו "מותרת" ביקורת עצמית במה שבארצות כמו גרמניה ופולין יוכרז כאנטישמיות (בהחלט לא תמיד בצדק), או חלילה חילול זכר השואה.

  5. את/ה חושב/ת שהועד המנהל של המוזיאון לא תלוי בראש העיר ויכול להיות אובייקטיבי? בלי קשר לדעתך על האמנות הזו, זה לא המנגנון הנכון להחלטה על הורדת או השארת העבודה

    1. נח שמיר היקר,
      אני קורא את דבריך ומבקש להביא לידיעתך – הרכב כל וועד מנהל, כל וועדת אתיקה, בכלל כל גוף ציבורי, נקבע על ידי מישהו. אם זה ראש עיר הרי שהוא נבחר על ידי הציבור, מייצג את הציבור וחובתו (לא רק זכותו) לסלק פרובוקציות שפוגעות ברגשות רוב הציבור. זה שאתה לא מוכן לקבל את השיפוט של שאמה הכהן בטענה שהוא ימני כבר מראה שאתה שמאלני. כך על פי עדותך עצמך. אם כן מדוע שרוב הציבור יקבל את המלצות השיפוט שלך? אתה כותב שהצבעת המונים לא מקובלת עליך. יש להניח שזה גם מתייחס להצבעה לכנסת. לא יעזור לך. אנו בישראל הננו חברה דמוקרטית. אתה משתייך למיעוט הולך ונעלם של שמאלנים הזויים שמתנתקים מהמציאות.
      אגב – במקרה כיהנתי במשך כ- 12 שנים בוועד מנהל של תאטרון עירוני, שכלל גם יחידת מוזיאון, ונדרשתי לא אחת לטפל בנושאים כאלו. אף פעם, אבל אף פעם, ראש העיר או מי מחברי המועצה לא התערב בנושאים האמנותיים או אופי המוצגים שהוצגו במקום.

      1. אתה מפספס את הנקודה. זה שציינתי ששאמה הכהן הוא ימני, בא להביע את הדעה שהשיפוט שלו לא יהיה אובייקטיבי ואין לו קשר לדעה הפוליטית שלי (נכון, אני איש שמאל, אבל זה לא העניין). אגב, הצבאעת המונים, לא ענית לי (במאמר אחר), למה הצבעת המונים מקובלת עליך רק כשהיא תואמת את דעתך ולא כשהיא פוסלת את הסכם הטיעון של נתניהו…האם כל מה שפוסקת הממשלה הנוכחית מקובל עליך? יש לה רוב בכנסת. ועדת אתיקה ארצית, כמו שהצעתי, צריכה להיום מוקמת ע"י, כמו בית המשפט העליון בצורה מאוזנת, ככל האפשר ולא י"ע צד אחד של המפה הפוליטית.

    2. למרות שאינך מסכים עם הכתוב, אני חוזר וטוען ש"מאז ומתמיד שימשה האומנות במה להבעת עמדות פוליטיות" (בציור, פיסול, תיאטרון, מוזיקה וכו), שבאמצעות איזו מוסכמה חברתית היא נהנית מחסינות מפני ביקורת נגדית ועל כן מרבים לגייס אותה לצרכים פוליטיים. מכאן ניתן להבין את תגובת התומכים או השוללים את המיצג הנדון. אני מוכן להסתכן ולאמר שאם אותו מיצג היה מייחס "חרא", לשמו של הנביא למשל- אותם תומכים היו הופכים עורם וטוענים לגזענות, שיסוי, פשיזם, אפרטהייד, טיהור אתני וכו, לכן אני טוען שיצירה אומנותית מגויסת פוליטית (כפי שהיוצר ידוע כאקטיביסט פעיל בתחום), אינה ראויה לחסינות מפני ביקורת ציבורית עד כדי דרישה להסרתה מקירות מוזיאון עירוני.
      המאמץ לעטות שריון הגנה לאומנות מגויסת פוליטית מפני ביקורת פוליטית, יכולה להיחשב לצביעות של גילדה אליטיסטית אינטרסנטית המייחסת לעצמה את התבונה והסמכות המוסרית העליונה שיש להפקיע אותה מידי שיפוט (דמוקרטי) של "הצבעת המונים" אספסוף נבער רודף "לחם ושעשועים"…
      ראש עיר הוא נבחר ציבור לא רק מישום שהוא במקרה מזוהה עם מפלגה מסוימת, אלא מישום שהוא תומך בערכים מסוימים. מוזיאון עירוני הוא מקום עליה לרגל לתלמידי בית ספר, ולכן סביר שתושבי העיר לא יראו פסול מוסרי למנוע מהם את ביזוי סמלי המדינה. נכון שיש בקרב הציבור הרואים בדגל המדינה סמרטוט שראוי לנעוץ אותו בישבן ולהשתין עליו על הבמה, או לראות בכותל סתם גיבוב של אבנים חסרי משמעות היסטורית ולאומית, לעומת אחרים הרואים בסמלים אלה עוגן של זהות המעניקה טעם ומשמעות לעצם קיומם. האם צריך להיות "פוליטיקאי ימני מוצהר" כדבריך, כדי להרגיש כך? לכן הניסיון להעביר את הדיון והאשמת ראש העיר ותושבי העיר ב"פוליטיזציה"- במקום במהות- היא בעייתית בהמעטה.

      1. כמובן שהקמת גוף אתיקה אובייקטיבי הוא בעיה (כמו בית המשפט העליון), אבל אפשר למצוא מנגנון יותר אובייקטיבי מאשר בחירה של ראש עיר שהוא מצד אחד של המפה הפוליטית. ועדת אתיקה כזו צריכה לקבוע בצורה מושכלת את האיזון בין אמנות בועטת וגם פוליטית (לגיטוימי לחלוטין), שאמורה להיות גם חלק מחינוך הנוער לקבלת עמדות ודעות אחרות ואפילו שונות מאד, לבין פגיעה ברגשות הציבור. אני לא מאמין שראש עיר שהוא פוליטיקאי עושה את זה בצורה מיטבית. הערכים שלו הם בד"כ נוטים להשתייכות הפוליטית שלו.

        1. תשובה לנח
          הדיון בסוגית האומנות הביאה אותנו לנושא לא פחות מעניין האם יש בכלל היתכנות למושג ה"אובייקטיביות" בחיי החברה. ניסיון החיים מראה שאין דבר כזה. המזרח כבר לפני אלפי שנים הגיע למסקנה שתפיסת העולם של הפרט היא תמיד סובייקטיבית (בעיני המתבונן), והחתירה אף אם אמיתית לכך בתרבות המערב- אינה יכולה להימלט ולהתעלם מהשפעות הזרמים התת הכרתיים של תרבות המקום. לכן ליחס אפילו לבית המשפט העליון "אוביקטיביות" נעלה יותר מזו של ראש- עיר כל שהוא (ללא קשר לאותיות הפתק בקלפי) היא משאלת לב ללא כיסוי
          אתה צודק שיש לשאוף לאיזונים, אך איני תולה תקווה רבה גם בוועדות אתיקה – שהן אולי הכי קרוב למודל הנשאף- כפי שהמציאות מושפעת ה"פוליטיקלקורקטנס" מזמנת לנו הפתעות מסמרות שער (אין הוכחה טובה יותר לכך מסיפור אהרון ברק ונתניהו…), לעיתים קרובות השכל הישר הוא מנחה ראוי פחות דוגמטי, להתמודדות עם שאלות קיומיות כבדות משקל כמו המיצג במוזיאון העירוני ..

          נ.ב: מאחר ואין תמיד התאמה בין התגובה לנשוא התגובה- נציין מעתה את שמו של הנשוא אליו מתייחסת התגובה

      2. צריך איזון נכון בין הבעת עמדה חריגה לבין צנזורה שלה. נכון, ביזוי קיצוני (לשני הצדדים) אינו קביל אבל אמנות ביקורטית ואפילו חריפה, היא לגיטימית לטעמי גם טובה לחינוך הנוער. אם במקום המתפלל בתמונה התחתונה היה מצוייר (כפי שהצעתי למעלה) שוטרים מכים נער חרדי, אז הביקורת הייתה לגיטימית? זה לא מדע מדוייק של כן או לא. הגבול אינו ברור. לכן, צריך גוף אובייקטיבי שיפסוק בדברים האלה.

    3. בלי כול קשר לדעתך על האומנות הזו.., אני מתקשה לזהות איזה גוף אובייקטיבי חף מכול השפעה אידאולוגית פוליטית כדי לקבוע מה מוסרי, ראוי או לא בתחום האומנות. וכול בחירה מסתכנת בקונפליקט עם תפיסת העולם האישית של מי מאיתנו

      1. מה אמורה להיות התגובה ל"חברים יקרים"?
        כנראה שעוד פעם לא הבנת את הכתוב.

        1. כמו שגדעון כתב, התגובות לא תמיד מוצמדות למה שמגיבים עליו. התגובה ל"חברים יקרים" היא: "את/ה חושב/ת שהועד המנהל של המוזיאון לא תלוי בראש העיר ויכול להיות אובייקטיבי? בלי קשר לדעתך על האמנות הזו, זה לא המנגנון הנכון להחלטה על הורדת או השארת העבודה".

          1. אם כך מהו המנגנון הנכון להחלטה על הורדת או השארת עבודה?
            האם יכול להיות גוף כלשהו במוסד ציבורי כלשהו שאינו ממונה על ידי מי שהציבור בחר בו או בהם?

            1. מינוי גוף אובייקטיבי הוא בהחלט בעייתי, אבל אפשר ליצור מנגנון כמו מינוי בית המשפט העליון, שייצג את כל הזרמים והגישות ויקים ועדת אתיקה עליונה. זה ודאי לא יהיה מושלם, אבל יותר טוב ממינוי חד צדדי של פוליטיקאי.

  6. לכל דבר יש גבולות. זה לא רק עניין של חוק אלא גם של כבוד הדדי

  7. לא לפגוע בסמל הכחי חשוב של היהודים מכל הזרמים והקבוצות.

  8. אני שמחה שיש כאן גם דיונים בנושאים כאלה ולא רק פוליטיקה וריאל מדריד

  9. לחברי כנסת ואפילו שרים מותר להשתלח בצורה קיצונית אבל לאמן אסור להשתמש במילים לא יפות?

    1. מאזרח לאזרח- זו דעתי ואני תומך בה
      -מותר לכול אזרח להגיד מה שהוא רוצה, איך שהוא רוצה, ומותר לכול אזרח לבקר את היצירה
      – יש החושבים שמי שמגדיר עצמו "אומן", הוא מוגן באופן אוטומטי מפני ביקורת, ולא היא
      -אומן אינו יכול לכפות על מוזיאון ציבורי לתלות את יצירתו על כתליו, ההחלטה אלו יצירות ראויות להיראות בפומבי לציבור- נתונה להנהלת המוזאון, או כול גוף אחר שניתן לא המנדט לכך
      -אומן יכול לעשות עם יצירתו מה שהוא רוצה, אפילו להציג בגלריה פרטית..(לפי תקנות המקום) וכול אזרח שירצה ילך ויגיב בדרכו ובאמונתו
      -במקרה הנדון, כאשר רוב מוחלט תושבי העיר ופרנסיה סבורים שאין מקום ליצירה כזו במוזאון הציבורי שלהם, כי מבחינה ערכית היא מעבירה מסר שלילי לילדיהם (למשל), הם רשאים להביע את דעתם ולהמליץ להנהלת המוזיאון להסיר את היצירה.
      – בעת חילוקי דעות, ראוי שיוקם מנגנון המורכב מאנשי מפתח המעורים בחיי החברה, לקיים רב שיח להגיע
      להבנה הדדית.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

תמונה של סטיב

מלחמה על הבית

מלחמת הקיום של היום דורשת חשיבה מחודשת

כף רגל

פטריות ברגליים

כף רגל אתלט היא מצב עור שכיח המשפיע על כפות הרגליים. זה נגרם על ידי זיהום של העור עם פטריות. רגל אתלט היא זיהום עור