"זר של אהבה שראיתי ביקום"

יאיוי קוסאמה, תערוכה במוזיאון תל אביב
יצירה של נקודות צבעוניות
יצירה של יאיוי קוסאמה צילום: יונתן קורפל

בימים אלו נפתחה במוזיאון תל אביב לאמנות תערוכתה המרהיבה ויוצאת הדופן של האמנית היפנית יאיוי קוסאמה (Yayoi Kusama), אמנית בת 92 מיפן. מדובר בתערוכה רטרוספקטיבית של אחת האמניות העכשוויות החשובות והמשפיעות ביותר בעולם, פורצת דרך ויוצרת רב-תחומית שמתניעה כיום את עולם האמנות כולו. זוהי תערוכתה הראשונה של האמנית בישראל והיא מציעה סקירה כללית של תקופות מפתח ביצירתה לאורך כ-80 שנה, תוך התחקות אחר עבודותיה ביפן, בארצות הברית ובאירופה. בתערוכה נכללות גם עבודות חדשות של קוסאמה שנוצרו במיוחד עבור התערוכה בתל אביב: ציורים עדכניים חדשים כמו גם חדר מראות אין-סופי חדש.

שתי אוצרות אמנות אצרו את התערוכה בישראל: ד"ר סטפני רוזנטל, מנהלת מוזיאון "מרטין גרופיוס באו" בברלין (Martin Gropius Bau Berlin Museum), מוסד אמנות מוביל באירופה שממנו הגיעה תערוכתה של קוסאמה לתל אביב, וסוזאן לנדאו, המנהלת והאוצרת הראשית של מוזיאון תל אביב. התערוכה מוצגת בשיתוף פעולה עם סטודיו קוסאמה בטוקיו, והאמנית מעורבת אישית בכל החלטה הקשורה בתצוגה. בעוד שבתערוכת קוסאמה בברלין, שאצרה רוזנטל, הודגשה דידקטיות, כאן הוחלט על תערוכה חווייתית שמתאימה יותר לקהל הישראלי, כך מכל מקום על פי דבריה של סוזאן לנדאו.

קוסאמה פעלה במחצית השנייה של המאה ה-20 בארצות הברית ובאירופה ועדיין עובדת במלוא המרץ בגילה המופלג. היא שבה להתגורר ביפן ב-1973, לפני כ-50 שנה, וחיה מאז 1977 בבית חולים פסיכיאטרי בטוקיו המצוי סמוך לסטודיו שלה, שבו היא ממשיכה ליצור יום יום. התערוכה בתל אביב בנויה באופן כרונולוגי ועוקבת אחר התפתחות יצירתה של האמנית, מציוריה המוקדמים ביפן, דרך פסליה המצטברים, עבור בסביבות הסוחפות שלה, המיצבים, המיצגים ועבודות הגוף שנוצרו בארצות הברית ובאירופה, ועד ימינו אלה. העיסוק הבין-תחומי שלה כולל רישום, ציור, פיסול, קולאז', אופנה, עיצוב בדי טקסטיל ותכשיטים, כתיבה אמנותית וספרותית, חומר ארכיוני, סרטים, קולנוע וכו'.

רטרוספקטיבה זו היא מהגדולות והמורכבות ביותר שהוצגו אי פעם במוזיאון תל אביב. היא הצריכה הרבה מהלכים שנרקמו לאורך שנים מאחורי הקלעים. בתערוכה 6 גלריות, 250 יצירות, 4 "חדרי אין-סוף" – חדרי מראות ייחודיים, חורי הצצה לתוך עבודותיה המחקים מעין "פיפ-שואו" וחושפים את עולמה המורכב של קוסאמה המתגלה בפני הצופה המציץ פנימה, 16 זרועות ענק של תמנון מפלצתי, ורודות ומנוקדות בעיגולים שחורים, המתנשאות לגובה של 20 מטרים. 30 מוסדות אמנות בעולם השאילו את עבודותיה לתערוכה בתל אביב, המשתרעת על פני 3000 מ"ר, בשני מבנים מרכזיים של המוזיאון. כפי שמעידה סוזאן לנדאו, יוזמת התערוכה: "הזרקור החשוב בתערוכה זו הוא המשך החשיפה של אומניות – נשים" במוזיאון תל אביב. הראשונה הייתה לואיז בורז'ואה, שעבודותיה הוצגו כאן בעבר, ותערוכתה הנוכחית של קוסאמה היא בסדר גודל וחשיבות דומים לזו הראשונה.

מי היא קוסאמה, שיצירתה יוצאת דופן כל כך? ב-1958, עת הגיעה לניו יורק מיפן, לא הכירה איש ואף לא דיברה אנגלית רהוטה. היא התקשתה לקיים את עצמה, לא היה לה די כסף לאוכל, בדים וצבעים. הייתה זו תקופה סוערת בניו יורק מבחינה תרבותית, אמנותית וחברתית, והיא השפיעה עמוקות על יצירתה של קוסאמה וחוללה בה מהפך שניתן לראותו בבירור במסע הכרונולוגי בתערוכה. קהילת האמנות השלטת הייתה גברית ומצ'ואיסטית. היה זה עולם מיזוגיני, במיוחד כלפי לאמניות נשים, והן התקשו להצליח ולהוכיח את עצמן. אף שקוסאמה הכירה אמנים רבים ואף הציגה עימם בתערוכות, ואף שהשתתפה בפעולות מחאה למיניהן ששטפו את ניו יורק, השיח היה גברי והיא לא הייתה מוערכת די. נוסף לכך, עבודותיה לא ענו על ההגדרה של המינימליזם וגם לא של אמנות פופ ארט או של אסכולת ניו יורק. היא הייתה אחרת.

קצרה יריעה זו מלהכיל את כל עבודותיה של קוסאמה ולכן אתייחס בקצרה לאחדות: רשתות האין-סוף שיצרה בניו יורק בסוף שנות ה-50 עד תחילת שנות ה-60 של המאה הקודמת; עבודת הפיפ-שואו מ-1965; "שדה פאלי" מ-1965; ו"חדר המראות (דלעת)" מ-1993. זהו סוג של עבודות שפיתחה מאז ניו יורק והלאה, בהן מצוי השיח האישי-נשי שלה והן המקור לחדשנות ולמקוריות המייחדת אותה.

רשתות האין-סוף: למרות הקושי בניו יורק, קוסאמה הצליחה איכשהו לחדור לסצנת האמנות המקומית ועשתה מהפכה אמנותית משלה באמנות. עבודות כמו "רשתות האין-סוף" שיצרה בניו יורק, הן קודם כל ציורים גדולי ממדים, חלקם מונומנטאליים ומונוכרומטיים. יש בהם מהפכה, וניו יורק עצמה הוסיפה לרצונה ליצור מהפכה. בתקופה זו דיברה על האוקיינוס השקט, על הגודל והעוצמה שלו, גודל ורוחב הים והגלים שהשפיעו על האין-סופיות בציוריה אלה. לאלה נוספו חלוקי הנחל המאפיינים את האסתטיקה של הגן היפני, המהווים חלק בלתי נפרד מציורי רשתות האין-סוף שלה. הנקודות והכוכבים בעבודותיה, כמו גם הים, הגלים וחלוקי הנחל, הביעו אף הם את האין-סופיות. היא מדברת כל העת על העלמת העצמי שלה בתוך היקום ובתוך האין-סופיות. הרשתות האין-סופיות שיצרה תחילה בניו יורק היו אובססיביות ותפקדו, כפי שמציינת ד"ר איילת זוהר, כתחושה של אדם ש"האני" שלו חדיר. כזה שנתון לתהליכים חודרניים ועולמו הפנימי מתפורר.

פיפ שואו: ב-1965 יצרה קוסאמה שתי עבודות מפתח חשובות, והן מצויות בתערוכה. הראשונה היא "חורי הצצה" (פיפ-שואו), קופסה עם חורי הצצה, שההסתכלות לתוכה פנימה מאפשרת לראות שמשהו קורה בפנים: נצנוץ ללא גבולות לכל הכיוונים, כשראשינו בפנים, בזמן ששאר הגוף נשאר בחוץ. אנחנו בהכרח מרגישים כמו נודד בקצה העולם.

מצבורי פאלוסים: באותה השנה, 1965, יצרה קוסאמה גם את החדר הראשון שלה – חדר עמוס פאלוסים – ואותו כינתה "שדה פאלי". "שדה פאלי" מתאר את קוסאמה עומדת במרכז החדר האין-סופי שיצרה, דמותה מכפילה ומשלשת את עצמה באמצעות המראות המצויות בחדר, כשהיא לבושה באוברול אדום. על רצפת החדר עומס יוצא דופן של פסלי פאלוסים רכים עשויים בד לבן, מעוטרים בנקודות אדומות גדולות וקטנות, שאותם תפרה במו ידיה. בחדר רואים את דמותה המשוכפלת של קוסאמה מלפנים ומאחור בין מצבורי הפאלוסים הממריאים לאין-סוף. אין ספק כי באמצעות הפאלוסים האמנית מוחה כנגד העולם הגברי, אולם המראות המכפילות יוצרות גם משהו הומוריסטי בעבודה. ועם זאת נראה כי העבודה מבטאת את חששה ארוך השנים ממין, חשש הנעוץ עוד בתקופת ילדותה, כאשר אמה ביקשה ממנה לעקוב אחרי אביה, שבגד באם עם מאהבות שונות. המעקב הותיר בה טראומה אדירה, שכן לא אחת חזתה בסצנות מיניות של האב עם מאהבותיו, וקוסאמה הילדה נשבעה לעצמה כי לעולם לא תקיים יחסי מין. באמצעות "שדה פאלי" 1965, כמו גם פסלי הצטברויות של פאלוסים נוספים שיצרה בהמשך, ניסתה קוסאמה להשתחרר מטראומת ילדותה. הם שימשו בבירור מעין טיפול תרפויטי, ניסיון להתגבר על הסלידה והפחד של קוסאמה מהגוף הגברי (בהקשר לאביה הבוגדני). "התחלתי לעשות פין כדי לרפא את רגשות הגועל שלי כלפי מין," הסבירה קוסאמה בהקשר זה.

חדר מראות: ב-1973 חזרה קוסאמה ליפן, כשהיא רדופה חזיונות והבזקים למיניהם – אלה החלו עוד בגיל עשר – ומצאה עצמה לא פופולארית. זו הייתה תקופה קשה עבורה כי חשה שנכשלה. נוסף לכך, היא לא התקבלה ביפן בזרועות פתוחות. אמנותה לא הובנה ביפן והיא זכתה לביקורות שליליות נוקבות וליחס מחפיר. במשך תקופה ארוכה לא יצרה אלא בעיקר כתבה. לכך נוספה ההתמוטטות הנפשית שלה ב-1977, שבעקבותיה אושפזה במוסד פסיכיאטרי לחולי נפש בטוקיו ואובחנה כסכיזופרנית. אבל את המוסד אימצה כביתה החדש, ומדי יום יצאה לסטודיו שלה המצוי בסמוך למוסד הפסיכיאטרי וחזרה אליו בסוף היום, וכך היא עושה עד היום. אחרי שתיקה ארוכה – כ-20 שנה – שבה בעיקר כתבה, חזרה לצייר.

ב-1989, כשקוסאמה הייתה בת 60, חל מפנה אדיר כלפיה ביפן. יצירותיה זכו להערכה והחלו להכילה ולקבל את מצבה כלגיטימי. וכך חזרה ליצור במלוא המרץ. ב-1993 הוזמנה לייצג את יפן בביאנלה לאמנות בוונציה, וזו הייתה הפריצה הגדולה שלה ותחילת ההצלחה הבין-לאומית העצומה שלה. מכאן היא ממריאה, זוכה להכרה כלל עולמית ומקבלת הזמנות לתערוכות חשובות בכל העולם.

"חדר המראות (דלעת)" היא העבודה שהציגה בביאנלה בוונציה. מדובר במיצב מעניין והומוריסטי משהו של קוסאמה, שבו היא לבושה בשמלה צהובה עם נקודות שחורות ולראשה כובע של ליצן בגוונים זהים. היא יושבת על רצפת החדר, שגם הוא כולו צהוב עם נקודות שחורות. החדר הבנוי כולו ממראות משכפל את דמותה לאין-סוף. מצד אחד דמותה היא מעין "סלפי" שלה בתוך חדר המראות שלה, ומצד שני קיימת תחושה של הטמעה, התמזגות והיעלמות של דמותה של קוסאמה בתוך מרחב חדר המראות המרהיב הזה, כשהיא לבושה כליצנית בבגדים זהים לרקע של חדר הדלעות עצמו.

סיכום: קוסאמה אמנית מרגשת, ייחודית ומקורית. תערוכתה במוזיאון תל אביב עוקבת אחר הקריירה האומנותית שלה משנות ילדותה המוקדמות ועד זקנתה. היא מנגישה לראשונה בישראל עבודות קלאסיות שלה. מסימני ההיכר הידועים ביותר שלה הם הנקודות והדלעות. האמנות שלה מאופיינת באובססיביות, במוטיבים חוזרים של רשתות אין-סופיות, חדרי אין-סוף, שימוש במראות והבזקי אור מהבהבים. חדרים שלמים, תקרות, קירות ורצפות מכוסים בצורות עגולות, בשחור, צהוב או אדום. הם מטביעים את הצופים בתוך היקום החזותי חסר הגבולות של האמנית. קוסאמה תמיד הדגישה כי החיים שלה הם האמנות שלה, והאמנות שלה היא ביטוי לאופן שבו היא חווה את החיים ולאופן ראייתה את העולם.

היא מושפעת במידה רבה מהחרדה ומהאפיזודות ההזויות המצויות בתוכה, שהופיעו בצורה של כתמים, רשתות והבזקי אור, ובהן השתמשה בעבודותיה. כך הפכו רבות מעבודותיה לדרך המבטאת ומדגימה את בעיותיה הנפשיות, כמו גם דרך תרפויטית לטיפול וריפוי. כל זה מתפרץ ובא לידי ביטוי בחדרי המראות המופלאים שיצרה – חדרים עטויים מראות, צפופים ומהפנטים, שנוצרו באמצעות מאות זרקורים שמשנים את צבעיהם וסוחפים את הצופים ללכת לאיבוד בתוכם. היא הולכת לאיבוד ביקום של חדרי האין-סוף, ואנחנו איתה.

חדר אחר חדר היא מכניסה אותנו לתערובת של עונג וסחרחורת עם סיסמאות היפיות פוזיטיביות, הקשורות תמיד ב"אהבה", "אהבה ליקום" או אהבה לאין-סוף, ומצהירה בפנינו "הצעתי את הלב והנשמה שלי ליקום" וגם "זר של אהבה שראיתי ביקום" – שמה של התערוכה הנוכחית בישראל. ניכר כי היא מודעת לרשתות החברתיות ולחשיבות הסלפי והאינסטגרם, ובכך היא מתחברת בקלות לדור הצעיר של ימינו. היא דואגת להרבות בצילומי סלפי ושותלת את דמותה בתוך עבודותיה האין-סופיות – אישה-אמנית בת 92, שיערה צבוע אדום עז, גזור בתספורת קארה, עם מבט חמור סבר ובבגדים בעיצובה המתמזגים עם ובתוך חללי עבודותיה.

לצד יפן, שאליה חזרה כאמור בשנות ה-70 המוקדמות, נראה כי ניו יורק הייתה המקום האמיתי שבו התפתחה. לדברי ד"ר סטפני רוזנטל, לקוסאמה יש תפקיד חשוב בתולדות האמנות כאמנית-אישה. בשנות ה-60, כששהתה בניו יורק ואחר כך באירופה, בולטים בעבודתה האמנותית אלמנטים בסיסיים, בתרומה לעבודה המדגישה את הגוף. הגוף הנשי. וגם זה הגברי. במהלך שנות ה-60 ותחילת שנות ה-70 הסוערות השתתפה בעצרות גדולות בארצות הברית ובאירופה, בהפגנות נגד מלחמת וייטנאם ובפעילות למען להט"בים. לקראת סוף שנות ה-60 שימשה אירופה כפלטפורמה העיקרית לאמנות שלה. היא הציגה בתערוכות אמנות רבות בגרמניה, הולנד ואיטליה, ובהן זכתה להצלחה ולהישגים מרובים.

יאיוי קוסאמה היא אמנית חלוצה, מקורית וחדשנית. תערוכתה מלהיבה, מורכבת, ושונה מאוד. הביקור עורר בי תחושה כמו להיות על סחרחרה בלונה פארק, או ליפול לתוך קליידוסקופ ולהתהפך בו עם כל הצורות והבזקי האור שמוקרנים בתוכו. אף על פי שעבודותיה מענגות את כל החושים, צלילה לתוכן מציעה לא מעט שחרור מהחרדות והמציאות המשתנה בחוץ. כל עשור ביצירה שלה עמוס באנרגיה ורגש תזזיתיים. גבולות נחצים. הסיבולת הפסיכולוגית של האדם נבדקת. בכל עבודה יש מעין אין-סוף, והוא יוצר טירוף של ראייה כאוטית מזה וקבועה מזה, ומזכיר לעיתים תוצר של עבודת "טיקטוק". היא האמנית המתויגת ביותר ברשתות החברתיות כיום, ורבים נהנים לצלם את עצמם על רקע הסביבה הייחודית שהיא יוצרת.

התערוכה המרתקת הזאת מתאימה לכולם. לבילוי משפחתי עם הילדים, לחובבי אמנות וגם לאלו שפחות מתעניינים באמנות. ואנא על תשכחו להציץ גם לגן הפסלים היפהפה המצוי בכניסה לבית הקפה במוזיאון, שם תוכלו לצפות בכמה מעצי הגן הלובשים מכנסיים אדומים עם נקודות לבנות, שעיצבה קוסאמה במיוחד עבור עצי הגן במוזיאון בתל אביב. זהו מחזה מרהיב, מפתיע ומשעשע, אופייני כל כך לקוסאמה, יוצרת לא שגרתית. הלבשת העצים במכנסיים אלו הזכירה לי משום מה את העבודות הסביבתיות של אמנים כמו כריסטו וז'אן קלוד, שעטפו וכיסו בבדים אלמנטים שונים בטבע או בתוך ערים – למשל את חומת ברלין – סוג של אומנות מושגית.

התערוכה תינעל בתאריך 23.4.22.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

8 תגובות

  1. העובדה שאמנית עם בעיות נפשיות מצליחה להגיעה לצמרת העולמית היא מעניינת.

  2. תנו לנו עוד מאמרים על תערוכות. יש כעת הרבה בארץ וגם בעולם מתחילים להתעורר. אמנות זאת תקווה.

  3. אני חושב שאומנית מדהימה שבתערוכה חייבים לבקר, אבל יש קצת בלאגן. צריך היה לארגן אותה טוב יותר

  4. הכל טוב ויפה אבל הצפיפות בתערוכה והקצבת הזמנים מקלקלים את ההנאה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

תמונה של יורם

פשיטת רגל

נתון מחריד ומבשר רע בנוגע לילדינו