מרבד הקסמים השחור של הקוסם מארץ עוץ וגוליבר גם יחד

מיצב "אנשים שראיתי ומעולם לא פגשתי" – צדוק בן-דוד
צדוק בן-דוד ליד המיצב "אנשים שראיתי ומעולם לא פגשתי" במוזיאון ת"א

בימים אלו מוצגת במוזיאון תל אביב תערוכה חדשה של האומן הישראלי צדוק בן-דוד (אוצרות: מירה לפידות וטל לניר). התערוכה נעה מן הצילום אל הרישום ואל הפיסול – כולם מתנקזים כאחד לכדי מיצב מונומנטלי מרשים שכותרתו "אנשים שראיתי ומעולם לא פגשתי". לשם הקמת המיצב הגיע בן-דוד, המתגורר בלונדון, לביקורים תכופים בארץ, וכאן ניצח על הפרויקט בסיועם של משתתפים רבים.

המיצב, "אנשים שראיתי ומעולם לא פגשתי", הוא מקבץ ענק של פסלי דמויות המוצבים ישירות על רצפת הגלריה ומודבקים במסקין טייפ למשטח התחתון; מתחת לכל אחת מהדמויות מצוין מספר סידורי וכן המדינה שבה היא צולמה. המיצב הוקם בתוך אזור בצורת מלבן ענק, תחום בפס שחור. נדמה כי מדובר בשטיח אדיר ממדים, עמוס בדמויות העשויות מעין תחרה עדינה שחורה, שבולט בהן האלמנט הקווי וחוסר המבט ביניהן. בין הדמויות נִזְרָה חול ים מקומי שסונן במסננת, והוא מחבר באופן סימבולי וטקסי בין הפסלים העדינים לבין אדמת המקום.

המייצב כולל כ-6,000 דמויות קטנות וגדולות של נשים, גברים וילדים. צעירים ומבוגרים, בני דתות ותרבויות מגוונות, מארצות שונות שבהן ביקר האומן. עיקר הדמויות הפזורות במיצב הן מיניאטורות בגודל 10–20 ס"מ, העשויות כולן נירוסטה דקיקה. כ-100 מכלל הדמויות הן בפורמט מוגדל של הפסלים המיניאטוריים, גובהן נע בין 60–100 ס"מ, והן נוצרו בתהליך אחר ומחומר שונה – אלומיניום. קביעת גודל וגובה הפסלים נעשתה בעבודת מחשב במפעל בקיבוץ מעגן מיכאל. שם גם צרבו ויצרו את כל הפסלים תוך שימוש בטכנולוגיית לייזר. כל הפסלים נשלחו לאנגליה ושם נצבעו בשחור.

לב ליבו של המיצב הנפלא הזה, "אנשים שראיתי ומעולם לא פגשתי", הוא צילומי אנשים מכל העולם שצילם בן-דוד במשך למעלה מחמש שנים, בהסתר, ומבלי שהם שמו לב לכך, ולעיתים קרובות, לדבריו, הוא אף הפנה את ראשו לכיוון אחר תוך כדי הצילום. את כולם הוא ראה באקראי ללא כל תכנון מראש, בעת ששוטט ברחובות הערים שבהן ביקר, ואיתו הכלי הראשוני המלווה אותו תמיד – המצלמה.

הכול מתחיל, אם כן, בצילום הדמויות האנונימיות שלו כשהן מצויות בסיטואציה יומיומית וטבעית שלהן, עם האטריבוטים האופייניים רק להן. בשלב שני הפך בן-דוד את הצילומים לרישומים, שצוירו במו ידיו, כשהם נובעים מהדמות כמו שהיא. למותר לציין שמדובר ברישומים וירטואוזיים ועדינים להפליא. הוא נעזר בשני גרפיקאים ישראלים שסרקו את הרישומים ובדקו אם כל הקווים של הדמות מחוברים, ובמידת הצורך עיבו קווים דקיקים יתר על המידה, על מנת שהפסל לעתיד יוכל לעמוד יציב על רחבת התערוכה ולא ייפול. באופן זה יצר בן-דוד קו מחובר לחלוטין שהקנה יציבות לפסלים הקטנים והגדולים כאחד. כל הפסלים הם כאמור דו-ממדיים, שטוחים, דקיקים, שקופים משהו, וללא כל נפח גוף.

לדברי האומן, המיצב כולו נעשה בארץ (מלבד תהליך הצביעה בשחור), וזאת בשונה ממיצב הפרחים שלו שהוצג במוזיאון תל אביב ב-2010. מוקד המיצב "שדה שחור" הורכב מעשרים אלף פרחי נירוסטה שחורים שהפכו בזוויות התבוננות מורכבות, לשדה צבעונים פרחוני מרהיב ביופיו. הפרחים נעשו ברובם באנגליה.

בכל מדינה שבה הוצג מיצב המיניאטורות, "אנשים שראיתי ומעולם לא פגשתי", נעזר בן-דוד בצוות מתנדבים מקומי. עד כה הוצגה התערוכה בסידני, לוס אנג'לס, סאול, ליסבון וסיביר – בכל עיר הושפע המיצב מהחלל שבו נוצר ועל כן נראה שונה.

התוצר הסופי: מרבד מלא קסם ויופי של דמויות קוויות, דקיקות ושטוחות, עשירות מאוד ברישום הקווי שלהן, של בני לאומים שונים במרחב אחד, כולם אנונימיים, מנוכרים זה לזה ומרוחקים זה מזה.

ולסיכום, כמה הרהורים שעלו בראשי לגבי המיצב של בן-דוד. בביקורי בתערוכה מצאתי דמיון מסוים בין המיצב של בן-דוד לבין הפסל "כיכר העיר" (1948) של הפסל אלברטו ג'קומטי. הפסל "כיכר העיר" מתאר מקבץ של חמש דמויות דקיקות עומדות על פדסטל נמוך. כל אחת ניצבת בצד אחר ופונה לכיוון שונה, מלבד שתי דמויות מחוברות בידיהן. ג'קומטי עוסק באינטראקציות וביחסים בין האחד לרבים, בין ה"אני" ל"אחר" או בין ה"אני" ל"אחרים". בדומה לדמויות במיצב של בן-דוד, דמויותיו של ג'קומטי מנוכרות זו לזו ואינן מקיימות ביניהן כל קומוניקציה, אף שהן מצויות יחדיו באותה "כיכר". הן לחלוטין אנונימיות ולא מודעות זו לזו. הן מתעלמות זו מזו בדומה לאנשים זרים המתהלכים ברחובה של עיר.

כך גם במיצב של בן-דוד שהוא מרבד מלא קסם ויופי של דמויות אנונימיות ומנוכרות. למרות הקרבה והצפיפות כביכול בין הדמויות במיצב, אין ביניהן רצון לאינטראקציה, כל אחת מפנה את מבטה לכיוון אחר, והן למעשה מרוחקות זו מזו. שתי העבודות כאחת מייצגות מיצב של בדידות, ניכור וחוסר תקשורת.

האם ניתן למצוא כאן הקבלה למצב האנושי שבו אנו נמצאים כיום בעקבות מגפת הקורונה הכלל-עולמית? האם יש סיכוי שיירקמו קשרים רחבים יותר בין בני האדם? הרי בסופו של דבר רב הדמיון בינינו על השונה.

תערוכה מרתקת ומפתיעה. רוצו לראות עם כל המשפחה, שכן היא ננעלת ב-4.9.2021.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

7 תגובות

  1. את התקדמות עשה בחו"ל. בארץ אפילו אמנים טובים מתקשים להתפרנס.

  2. אהבתי לראות את האמן בתמונה. נראה ממש צנוע. כמו שצריך.

  3. כמו שאביב גפן כתב. מליוני אנשים לבד ואם כבר לבד אז שיהיה בתנועה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך