מפגשים בתחום הצילום

בביקורנו האחרון בשטוקהולם קיבלו את פנינו ארבע תערוכות צילום מופלאות, הנוגעות להיבטים שונים בצילום. כולן הוצגו במוזיאון פוטוגרפיסקה (Photografiska), המשמש אכסניה לתערוכות צילום עכשוויות בשטוקהולם.

אין זה מוזיאון שגרתי. אין לו אוספים משלו והוא איננו עוסק במחקרים וביקורת. זהו מקום מפגש בין-לאומי בתחום הצילום, שניתן לראות בו תערוכות צילום מיוחדות ובד בבד להאזין לקונצרטים, ללמוד קורסים לצילום או לארגן אירועים בסביבה יצירתית. הוא ממוקם בנמל שטוקהולם ושוכן בבניין תעשייתי משנת 1906 שעוצב בסגנון אר-נובו בידי האדריכל פרדיננד בוברג. זהו מבנה היסטורי יפהפה ומרשים ששימש בעבר כבית מכס. פוטוגרפיסקה נחשב כיום לאחד ממוזיאוני הצילום הטובים ביותר בעולם.

המוזיאון, שנפתח ב-2010, הציב לו למטרה ליצור פלטפורמה אותנטית וחדשנית למפגשים מעניינים בתחום אחד ויחיד – הצילום. התערוכה הפותחת הייתה של האמנית אנני ליבוביץ', ומאז אכלס המקום את מיטב הצלמים בעולם. מדי שנה מוצגות כאן כ-25 תערוכות בחלל נרחב בגודל כ-5,000 מ"ר שמאכלסים אקדמיה, ביסטרו – מסעדת שף, בית קפה, בר, חדרי ישיבות, חנות מוזיאון, גלריות וחללי אירועים. מהקומה העליונה של המבנה נשקף נוף נהדר של העיר.

התערוכה הראשונה "אור בתוך" ("Light Within") מוקדשת לאמן וינסנט פיטרס (Peters), צלם גרמני מברמן, המצלם צילומי דיוקנאות בדגש על אור וצל. מאז 1995 עובד פיטרס במגזינים כמו דיור, לואי ויטון ואיב סן לורן, ומתמקד במחוות קטנות המאפיינות שחקנים וכוכבים, למשל אמה תומפסון, אנני לנוקס, דיוויד בקהם, מוניקה בלוצ'י ועוד. התאורה המתוחכמת שלו מאופיינת במשחקי אור וצל, יוצרת תצלומים יפים במיוחד ומעניקה להם איכות קולנועית עוצרת נשימה.

לכל תצלומי הדיוקנאות של פיטרס יש שני דברים משותפים. ראשית, הם מציגים מפורסמים שפניהם מוכרים לרובנו. שנית, הם פועלים עלינו כמו ציור קנבס, שעליו אנחנו כצופים מוצאים עצמנו מציירים תמונה או ציור שלמעשה אומר הרבה יותר עלינו ועל העידן המודרני מאשר עליהם. אחד ההיבטים החשובים ביותר בעבודתו של פיטרס הוא האור, או העדר האור, והשימוש שלו באור ובצל ממלא תפקיד מרכזי. הגלוי והנסתר מאפשרים את לכידת המצולמים בעדינות. כתוצאה מכך מתקבלים דיוקנאות אינטימיים, חושניים ויפים ובו בזמן גם אמיתיים וגלויים. כל אלה נעשים בטכנולוגיה אנלוגית השומרת על מורשת הצילום המסורתית.

בעוד שתערוכתו של פיטרס עוסקת ביופי ובאסתטיקה צרופים, צילומיו של העיתונאי האמריקני גיימס נכטווי (Nachtwey) בתערוכתו "Memoria" נעים סביב דימויים מזעזעים וקשים. מדובר בצלם שזכה בפרסים רבים והקדיש את חייו לתיעוד האירועים האפוקליפטיים של זמננו. רעב, חוסר אנושיות של אדם לאדם, מלחמות ומצוקת עמים כבושים ונשלטים ברחבי העולם. לא קל להתבונן בצילומיו. יחד עם זאת קשה להתעלם מהם. מטרתו של נכטווי ליצור מודעות בקרב הצופים לאירועים האכזריים בעולם, ובד בבד להטיל על המתבוננים תחושות של אי נוחות ורצון לחפש צדק ושינוי.

לא בכדי הפך נכטווי לאחד מצלמי המלחמה המוערכים ביותר בעולם, וצילומי העיתונות והתיעוד שלו זכו למגוון תערוכות רטרוספקטיביות, וביניהן תערוכתו "Memoria" בפוטוגרפיסקה. תערוכתו זו בשטוקהולם מציגה דימויים המייצגים עשרות שנים של צילום ומתעדים מלחמות, עימותים וסוגיות חברתיות קריטיות ברחבי העולם, למשל פעילויות קשות בצפון אירלנד, האיידס באפריקה, המלחמות באפגניסטן, לבנון, הגדה המערבית ועזה, בוסניה, קוסובו, מצב היתומים בתקופת השליט צ'אושסקו ברומניה, מעשי הרצח ותופעות הפשע והסמים בדרום אמריקה ועוד ועוד.

כל רצונו לומר לנו הצופים שהוא אישית היה עד לאירועים קשים אלה, אסור שהם יישכחו וחובה שהאנושות כולה לא תחזור על זוועות שכאלה לעולם. עבודתו של נכטווי מדהימה בגיוון שלה ובמחויבותו ליצור דימויים טעונים בתנאים של סכנה אישית עצומה. אין ספק שאנחנו חייבים להתבונן בצילומיו הנדירים ועליו עצמו כאדם השוחר לשלום בעולם כולו, אדם שכמיהתו לשלום גורמת לו לצאת לאזורי מלחמה ולחשוף עצמו לסכנות במטרה לקדם שלום. ניכר בדימוייו שהוא שונא מלחמות ושאהבת האדם והאנושות היא זו המניעה אותו בתשוקה עזה.

תערוכתה של מנדי בארקר (Barker) "ים של ארטיפקטים" ("Sea of Artifacts") מפגינה מחויבות אדירה לסביבה. בארקר, צלמת בריטית עטורת פרסים, חוקרת את נושא הפסולת הפלסטית הימית. היא עובדת עם מדענים ושואפת להעלות את המודעות לזיהום באוקיינוסים של העולם. לפני כעשר שנים החלה בארקר לצלם פסולת פלסטיק בחופים, אך איש לא שם לב. במקום זאת החלה ליצור יצירות אמנות פלסטית "יפות" מן הפסולת הפלסטית שאספה וצילמה אותן במלוא הדרן. נוסף לכך שיבצה בעבודותיה טיפות שמן, נפט ופריטים פלסטיים של משחקי ילדים שנשטפו אל תוך הים, כמו כדורי פלסטיק צבעוניים בגדלים שונים, רכיבים קטנים של צעצועי אמבט לילדים – ברווזים, צפרדעים, צבים ועוד. תערוכתה מתעדת את המסע החזותי שלה המשלב מדע עם סוגיית זיהום הפלסטיק בים. לעיני הצופה בתערוכתה של בארקר נשקפים צילומים דו-ממדיים מונומנטאליים, בצבעוניות עליזה על רקע שחור, המבליט עוד יותר את יופיין הצרוף העומד בניגוד למסר הקשה שהאמנית מעבירה.

המסר של בארקר הוא שהאוקיינוס הוא מַשתֵנה או אסלה רבת עוצמה של האדם. היא מעלה את המודעות לזיהום הפלסטיק באוקיינוסים בעולם ומדגישה את השפעתם על החיים הימיים ובסופו של דבר בעיקר על עצמנו. היא מנסה לעורר את המודעות שלנו כחברה לזיהום הפלסטיק באוקיינוסים שלנו ואת הקשר למדע והצורך לחשוב על פתרונות למניעת הזיהום. בארקר מנסה להציג את הארטיפקטים המושלכים לאוקיינוסים בכוונה לערב את הצופה באמצעות האסתטיקה ואז להכות בו ולשבש את היופי הזה באמצעות מידע וטקסטים. כולנו צריכים להבין את הסכנה הטמונה בפלסטיק, טוענת בארקר. הוא משמיד את העולם הטבעי שלנו, את הפאונה והפלורה, בדרכים רבות מדי. וכאשר אנחנו אוכלים את היצורים הימיים המזוהמים האלה, גופנו מתמלא ברכיבים מיקרוסקופיים של פלסטיק וזוהמה, שהרסניים לנו. עבודתה מדגימה מהו כוחו של הצילום כגורם מתקשר, מחנך ומתריע, אך מעל לכול, היא מסייעת ליצור מודעות על ידי שינוי ההתנהגות האנושית, ובסופו של עניין להעצים את השינוי.

ולבסוף, כמה דברים על התערוכה הרביעית, המעניינת ביותר לדעתי ביצירתיות ובדמיון שבה – התערוכה "Vanishing Traces" של הצלמת ההולנדית סקרלט הופט גראפלאנד (Hooft Graafland).

סקרלט מצלמת מקומות מבודדים, סצנות שלעיתים נוצרות יחד עם תושבי האזורים המרוחקים הללו, והטבע הנרחב שלהם משמש כרקע בכל צילומיה. הטבע המשתנה באזורים אלה הוא נקודת המוצא שלה, ואליו היא מוסיפה את המפגשים עם אנשי התרבויות הרחוקות. זה מרתק לראות איך היא, לפעמים לאחר שבועות של הכנות יחד עם התושבים, מצליחה ללכוד בצילומיה את הפגישות המוזרות האלה, בין הטבע והאנשים המתגוררים בו לבין הדמיון שלה, שבא לידי ביטוי בביום התצלומים והוספת אלמנטים או חפצים חריגים שיוצרים הפתעה בצילום ואינם שייכים ישירות לעולמם של התושבים. התוצאה הינה יצירות אמנות שאמנם לא משאירות עקבות נצחיים, אבל משפיעות על הצופה ומעוררות שאלות מהותיות ותמיהה כיצד הצליחה לביים באופן מבריק צילומים מוזרים כל כך.

"אני אוהבת לעבוד עם הנסיבות שמציגות את עצמן במקום, זה מה שמגדיר את העבודה, וגם מגביל אותה". כמו הנושא שלה, כך גם האלמנטים שהיא מוסיפה משתנים כל הזמן. כמו למשל, הדייגים המאחסנים את הקאנו שלהם כשהם נצפים שרועים מישבנם ואילך, לבושים מכנסי גלישה צמודים בגוונים של כחול, תכלת וסגול, ונראים כמו דגים שנתפסו בתחתית הסירות שלהם, מראה המעורר גיחוך כלשהו. או עץ גדול שנצפה כשהוא מלא נשים שבטיות,  או בלונים לבנים ארוכים שנושאות שלוש נשים בבורקות שחורות על חוף הים. או בננות צהובות ובשלות, המסודרות בעיגול גדול ורחב ידיים על רקע נוף מדברי אדיר מימדים שבקצהו מתנשא לו הר שלג לבן, או הפרויקט באיסלנד, שבו צילמה את דיוקנה העצמי בדמות ישבנה הערום, כולל רגליה החשופות, כשהיא שוכבת על ראש בית כלשהו ומוצאת עצמה מבקשת ממישהו אחר לצלמה בתנוחה זו. "אני מאוד אוהבת להשתמש באלמנטים מוזרים בנוף כי איכשהו יש חיבור, אבל מצד שני זה נראה מאוד מוזר…"

העניין בצילומיה נוצר בשל סתירה, וסתירה זו מועצמת באמצעות שימוש במינימליזם מזה ובניגודיות מזה. למשל דמויות זעירות לעומת סביבות ומרחבים עצומים, דמויות אנכיות ושמיים אופקיים חסרי גבולות, צבעים חדים בנוף אחיד טבעי, עימותים בין הקשרים תרבותיים וצורות ובין הרמוניה וקונפליקט, קומפוזיציות פתוחות ופגיעות לעומת סגורות ומכוסות, תרבות לעומת הטבע.

היא נוסעת לבדה לתקופות ארוכות, עם מצלמתה והתרמיל שלה, אל פינות שכוחות-אל בעולם שבהן חיות אותן קהילות מבודדות – האינואיטים באזור ארקטי שבצפון קנדה, מדבריות המלח בבוליביה, איסלנד, דובאי, מדגסקר, סוקוטרה בתימן ועוד – ודרכה אינה מובנת מאליה ומאפשרת לה להיווכח כי האנשים המתגוררים במקומות נידחים אלה חיים קרוב לטבע הרבה יותר מרובנו, והם נוטים לעזור ומשתפים פעולה זה עם זה ואף איתה, כדי ליצור את תצלומיה.

התוצר הסופי מענג. צילומים גדולים מאוד עם הרבה שמים והרבה אופק המעניקים תחושה של חופש. תוספות האלמנטים פוגמות בחופש הזה ויוצרות חיכוך מסוים בין תרבות לטבע, שמעורר עניין רב. יחד עם זאת סקרלט סבורה שעבודותיה אוניברסאליות כי הן משהו שאינו רק מערבי. צילומיה אינטנסיביים, מתארים מרחבי אופוריה לא מזוהים ולפעמים לא ניתן להגדירם כמקומות ספציפיים. אין ספק שהם לעיתים משעשעים ולעיתים מוזרים, אבל בעיקר סוריאליסטיים באופיים, וכולם חווייתיים מאוד.

מדובר במוזיאון לצילום רציני ועתיר חוויות. כל מי שמתעניין באמנות ובעיקר בצילום ומזדמן לשטוקהולם, חובה להגיע למוזיאון ולהתבונן בתערוכות שבו, ואף לאכול ולשתות בו. תמיד תהיינה כאן תערוכות צילום מהטובות ביותר שיש, כך שמובטחת לכם הנאה תרבותית ואמנותית מענגת.