מפגש שני

לפני כשלוש שנים פרסמתי כאן במדור מאמר על תערוכה מקפת של האמן הבריטי פרנק באולינג (Frank Bowling) באחד המוזיאונים הבולטים לאמנות מודרנית במינכן, גרמניה. לא מכבר שמחתי לבקר בתערוכת יחיד נוספת שלו, והפעם בעיר דאבלין, בירת אירלנד. נראה שאמן מיוחד זה הולך ומבסס לעצמו מעמד של כבוד בצמרת האמנים המשויכים לאמנות בת-זמננו, ויותר ויותר מוזיאונים נחשבים ברחבי העולם צפויים לארח את יצירותיו. הגיעה העת, שהרי הוא הולך ומתקרב לגיל המכובד שמונים וחמש. לכן החלטתי לסקור את התערוכה שנערכה במוזיאון האירי לאמנות מודרנית (IMMA), אף שהיא כבר ננעלה.

גם תערוכה זו נשאה את הכותרת Mappa Mundi, בשל הציורים מבוססי המפות הגיאוגרפיות המהווים את חוט השדרה המוכר של יצירתו של באולינג, בריטי יליד גויאנה הבריטית. כותרת זו הפכה עם השנים לשם נרדף כולל ליצירתו. התערוכה הזאת ב-IMMA הציגה למעשה את עיקרי מהלך הקריירה שלו, וכיסתה את ההתפתחויות הגדולות בחיי היצירה שחווה. כמו כן נכלל בתערוכה חומר נבחר מארכיון באולינג פרנק וסרטים אחדים המציגים קטעי וידאו וראיונות עם האמן, כולל תיעוד שנוצר במיוחד לתערוכה של פרנק באולינג בשיחה עם רייצ'ל תומס, הממונה על תערוכות IMMA, על אודות אירלנד ודאבלין והשפעתן על עבודתו.

תערוכת מפה מונדי מזהה בבאולינג דמות מרכזית בציור של 50 השנים האחרונות, ובצדק. באירלנד, הסמוכה כל כך לאנגליה, דאגו להדגיש כמה אבני דרך בולטות, כגון היותו האמן השחור הראשון שנבחר לאקדמיה המלכותית (2005), האמן הבריטי השחור הראשון שעבודה שלו נרכשה על ידי מוזיאון הטייט (1987) והראשון שזכה לתואר של קצין האימפריה הבריטית (2008). באולינג ממשיך לייצר עבודה שאפתנית ומורכבת גם כיום, כאשר יותר ויותר אנשים עוקבים אחריו ונהנים מפירות עבודתו.

התערוכה בדאבלין היא רטרוספקטיבה נרחבת של יצירותיו של באולינג החוגגת את ציורי ה"מפה" של באולינג, שניתן לראותם כהשתקפות של אבולוציה שתפסה את מקומה בציור האבסטרקטי והאקספרסיוניסטי בשדה האמנות בארצות הברית ובבריטניה במהלך המחצית השנייה של המאה ה-20.

תחילת המסע בתערוכה הוא המעבר של באולינג לניו יורק ב-1966, צעד שהיה מעבר מפיגורטיביות להפשטה ביצירתו, כשהוא מתמקד בשאלות הקשורות בצורה ובצבע. השינוי הזה בגישתו של באולינג התאפשר כתוצאה מחשיפתו לתיאוריות ולשיח חדשים בתחום האמנות בניו יורק, שסבבו סביב הציור. החברות שלו עם מבקר האמנות קלמנט גרינברג הייתה חשובה ומכרעת עבורו כמו גם היכרותו עם אמנים מאסכולת ניו יורק. השפיע גם המעבר לסטודיו גדול ממדים בניו יורק, שאפשר לו לעבוד על בדים גדולים יותר, לעיתים קרובות מונומנטאליים, כפי שניתן לראות בתערוכתו בדאבלין.

התערוכה השתרעה על פני שמונה חדרים, בחלוקה מעניינת. בחדרים 1 ו-2 הוצגו ציורי מפה של באולינג העוסקים בנושאים של היסטוריה והגירה אישית שלו. הגירתו לבריטניה ולאחר מכן לארצות הברית תואמת לתהליך רחב יותר של הגירת המונים בתקופתו. הגירה גדולה זו כללה גם הגירת עבדים ממדינות קולוניאליסטיות שהובאו מאפריקה לדרום אמריקה דרך תחנות מעבר בדרך, הגירה שמניעיה היו שיקולים סוציו-אקונומיים.

בחדרים 3 ו-4 הציורים התמקדו בתפיסות אבסטרקטיות רחבות יותר מעבר לקנון האישי שלו. עבודותיו מעוררות נושאים מיתיים ואפוקליפטיים המצויים בעולם הטבע והן כוללות ניגודים בטבע ובטקסטורה, המשדרים סוג של אלימות ומבוכה בתהליך היצירה. ציוריו בחדרים אלה עוסקים בהמשך חקירת הטקסטורה והצורה ומציינים גם המשכיות קונספטואלית ביצירתו, כשהם נעים מתיאור הטבע לכיוון תיאורים של שינויים בנוף כתוצאה מתעשיית האדם.

העבודות בחדרים 5 ו-6 הוקדשו לנושאים אישיים יותר ועסקו ביחסים משפחתיים. חדר 5 הוקדש לאביו ריכרד שרידן וחדר 6 לאשתו רחל סקוט באולינג. הציורים בשני חדרים אלה הזכירו מבחינה חזותית ונושאית עבודות נוספות שעשה באולינג בתקופה זו. באולינג, מהגר צעיר שנטש את ביתו ומכורתו, עסק לעיתים קרובות בשאלות אישיות הנוגעות בתחומים כמו משפחה, ביוגרפיה ושייכות, עם הקונספט הרחב יותר של יצירות המתמקדות בשינויים החלים בגבולות גיאוגרפיים ולאומיים. כל זה מעורר במידה מסוימת את הזיכרון של באולינג הנוגע למשפחה ולבית הראשוניים שלו, ובקצרה – למדינת האם שלו גויאנה הבריטית.

בחדר 7 שוכנו סדרות של עבודות הנוגעות בראש ובראשונה למים. הצבע בעבודות אלה מעורר משחק מעניין בין אור וצל המדגיש אף יותר את תנועת המים, ומזכיר את מראות הטבע מהסטודיו של באולינג בלונדון ובניו יורק. העבודות עוסקות באופן קונספטואלי גם בדמיון לאירופה ולדרום אמריקה, כשהן מחברות במובן היסטורי ופוליטי נושאים רחבים יותר של באולינג המתייחסים לתנועת הגירה גיאוגרפית ואנושית.

חדר 8 הכיל חומרים מהארכיב האישי שלו: חומרי כתיבה, אוצרות והתנסות אמנותית אישית לצד התכתבות חשובה עם האוצר קלמנט גרינברג ואמנים אחרים.

ניתן לראות באופן בולט כי מאז שנות ה-60 ואילך, באמצעות ציורי "המפה" שלו, באולינג מטפל בסוגיות של היסטוריה והגירה שלו כאדם המשתייך לעם של מהגרים שהיגרו הן לבריטניה והן לארצות הברית, ולתנועות המוניות רחבות יותר של אנשים שעברו ממעמד של עבדים קולוניאליים דרך מעבר מאפריקה לדרום אמריקה, הגירה שמטרתה שיפור תנאים כלכליים וחברתיים.

היצירות שנהניתי מהן בתערוכה בדאבלין היו רובן ככולן שונות מאלה שזכיתי לראות במוזיאון Haus der Kunst במינכן. דווקא משום כך היה כל כך מעניין ומהנה להיות בתערוכה השנייה. הנה שתי דוגמאות ליצירות שכאלה, שמהוות מדגם מקרי אך מייצג של התערוכה בדאבלין:

1. "דרום אמריקה בריבוע" (Squared South America), 1967, אקריליק וספריי על קנבס, אוסף רנייה , ונקובר, קנדה.

זוהי עבודה אדומה בצבעים זוהרים, המחולקת לשניים. תחילה חלל אדיר זוהר באדום בצורת ריבוע מונומנטאלי. בתוכו מלבן קטן יותר המכיל מפה מוקטנת של דרום אמריקה בגוונים אדומים זוהרים ובוהקים. צורה בתוך צורה. חלל רחב ממדים ובליבו חלל נוסף, קטן יותר, שבתוכו מפה. העבודה מרשימה וניכרות בה השפעות מציורי שדות הצבע של אמני אסכולת ניו יורק. ראו בתמונת הכותרת.

2. "ועוד בית אמא" (Plus Mother's House), 1968, תצלומי עיתונים וספריי על קנבס, אוסף טימותי הדינגטון, דאלאס, טקסס, ארצות הברית.

זהו דיפטיכון בצורת מלבן רחב ידיים המחולק לשניים, צד שמאל וצד ימין. בכל חלק מופיעה מפת דרום אמריקה משוכפלת בסטנסיל, ושני החלקים מובחנים זה מזה בחלק מרכזי צר וארוך המצוי במרכז הדיפטיך – שני פסים בירוק וצהוב הנובעים מתוך מקטע כחול כהה, כשהפסים הצבעוניים מפרידים ואף מחברים בין צד ימין וצד שמאל.

הצד השמאלי מצויר בגוונים אפורים ולבנים מונוכרומיים. מעל המפה המצוירת משמאל רואים בית אדום עם קירות לבנים צפים. מימין מתוארת מפת דרום אמריקה באפור על רקע גוון אפור כהה יותר. מתחת למפה זו מצוירת מפה נוספת, קטנה יותר, באדום. זוהי יבשה כלשהי, אמיתית או דימיונית. זהו דיפטיך מועשר בחומרי ציור מגוונים יותר, סוג של קולאז', שניכרות בו לעניות דעתי השפעות מברט ניומן בעבודותיו "מי מפחד מברט ניומן", 1968, וממרק רותקו בעבודות הציפה שלו.

"ועוד בית אמא" שייך לנושא "בתי אימהות", נושא שבאולינג שב ועסק בו רבות כל השנים. הרעיון של שילוב תמונות מודפסות על גבי קנבס, שנבע משימוש בצילומים שהועברו אל הציור, הוא תהליך שהיה באוויר. באולינג ביקר בניו יורק ב-1961 ושוב ב-1962 והיה מודע היטב להתרגשות שגברה סביב אנדי וורהול והופעתה של אמנות הפופ האמריקנית, אף שמעולם לא התעניין בה במיוחד. נוסף לצילומים צבר אוסף של אריגי בד, דימוי שסימל מבחינתו "בית של אמא" – שסומן על ידו באדום או בירוק. מוטיב זה של שימוש רגשי בזיכרון של בית יצר מעין אינטימיזציה בעבודותיו. חשוב לציין כי מאז אמצע שנות ה-60, כשעבר לניו יורק, באולינג מצייר בסגנון הייחודי לו ומשלב אלמנטים אקספרסיוניסטיים מופשטים יחד עם אלמנטים ממורשת גויאנה שלו ולעיתים קרובות אלמנטים מנוף גויאנה שלו. כל זה יצר תמהיל מעניין וייחודי בעבודותיו.

לדעתי, יצירותיו של באולינג רלוונטיות כיום במאה ה-21 יותר ומתמיד. בעידן הנוכחי – כשתנודות הגירה גדולות על פני המרחב הגיאוגרפי הגלובלי הפכו לתופעה מרכזית בעלת השלכות ממדרגה ראשונה על תחומים מרכזיים בעולמנו – עבודותיו מייצגות יותר מתמיד את תקופתנו אנו, אף שחלקן הגדול צוירו בעבר, ובזה ייחודו ותרומתו האדירה לעולם האמנות.

באולינג נחשב כיום דמות חיונית בשיח סביב אמנות, זהות ופוסט-קולוניאליזם, וליצירתו חשיבות מיוחדת בזמננו, בתקופה שהדיונים על הגבולות הלאומיים וההגירה לא נס ליחם, ונראה כי מעולם לא היו דחופים ורלוונטיים יותר.

מעניין היכן על פני כדור הארץ אפגוש שוב את יצירות העבר ואת אלה הנוספות מדי שנה תוך כדי פעילותו הבלתי נלאית.