תערוכה של זיכרונות ועדויות

קול חזותי – בני דור שני ושלישי לשואה יוצרים אמנות
תמונה מהתערוכה
ציירה וצילמה: ציפי צגלה

בספרייה למדעי החברה לניהול ולחינוך שבאוניברסיטת תל אביב מתקיימת תערוכה שעניינה חקירה של הזיכרון הקולקטיבי בעקבות טראומה, עיבודה והדחקתה. כנושא נבחרו עבודותיהם של בני דור שני ושלישי לשואת יהודי אירופה. קהילת יהודי אירופה בשואה היא קהילה נחקרת ומתועדת ועתירת מיתוסים בניגוד לקהילת יהדות המזרח והבלקן.

העבודות מתעדות בסגנון אישי מרקמי זיכרון של האומנים. האומנית ציפי צגלה מציגה עבודות שהן כעין צילומים של דימויים פלקטיים כמו מאלבום משפחתי, בתנוחה אידילית המעידה על הניגודיות ועל אשליית הפסטורליה אל מול המציאות.

באחת העבודות נראית חבורת אנשים מצוירת כמצולמת, מצחקקת אל מול הצלם כאשר ביער מאחוריה תלויות גוויות. עבודה זו מעידה על כוחה של הזמניות ועל הרגעיות של אשליית החיים ושבירותם כפי שנחרטו בתודעתה של האומנית.

בדיוקנאות שמצייר אדי שרגא, האלמנטים של הסתרה, התפוררות ומחיקת זהות הינם היסודות השולטים. הדמויות מצוירות במגוון טכניקות שנועדו לפורר כל אידיליה לתוך הסתירה והכאוס, שנותרו כצל בחוויית הזיכרון שלו מהדמויות שעליהן סיפרו לו הוריו והוריהם.

האומנית מילכה בנזימן הינה דור שני לשואה. היא חוותה בביתה שתיקה רועמת על אובדן שלא תואר, וחלל רגשי שמילא את האוויר ללא מלים ואומר. בנזימן מציירת את הדמויות שתיארה לעצמה כדימויי רפאים כזיכרון מסויט ועמום, שאותו השלימה בקריאה ובלימוד אישי. לדידה, השואה הייתה דממה והכחשה והתעלמות מכאב שלא ניתן להכילו. ההצפה הרגשית לכך מתבטאת בעבודתה המוצגת בתערוכה.

לעומתה, האומנית שרית לילה האס מתארת בעבודותיה ציורים מסויטים של ילדים בכאב ופגיעה אך גם בהומור שחור. ההתמודדות שלה עם כאבה – כאבם היא ישירה ושירתית, היא אינה גולשת למטפורה מרוחקת אלא מתארת את הדימוי הפנימי שחוותה מתיאורי הסבל ששמעה. יש בעבודותיה התבוננות ישירה אך גם ספרותית ומעובדת לאמירה ברורה.

האומנית ריבה רזין, שנולדה באחד המחנות, מציגה עבודת פסיפס של חפצים אישיים נשיים וגם ילדיים המהווים מחווה לאלה שהשתמשו בהם. זו עבודה על שרידי זיכרון ישירים ואישיים שמהם עיבדה עבודה פרחונית כיד וגלעד. גישתה מאפיינת אומנים שליקטו מנפשם את חומרי הזיכרון מחפצים ביתיים והפכו אותם למצבה ויזואלית צבעונית ואופטימית לחיים.

בין האומנים המשתתפים בתערוכה ניתן לציין את רונית בינדר אשר חוותה בילדותה בישראל את נוכחותו של משא מודחק ועלום. האווירה הטעונה שהייתה עטופה במטלות היום יום חדרה דרך סיפורים ושיחות ששמעה, תמונות שראתה, ומנגד – היעדר דיון ושיחה נוקבת על האסון. עבודתה המאופיינת בשכבות של צבע וחומר הינה הביטוי למטענים שצברה ואגרה כחומר גלם לעבודותיה.

חוויית התערוכה בנויה מכמה רבדים, גם כעבודת חקר היסטורית וגם כמחקר על התפתחותו של זיכרון קולקטיבי בקרב פרטים של קהילה שעברה מפץ טראומטי. את רישומיו של אותו מפץ הוריש כל אחד מבני הקהילה בדרך שבחר ובאופן ההתמודדות שלו – ואלו נרשמו בנפשם של צאצאיו החיים בינינו ומהווים חלק ממארג חיינו.

אוצרת התערוכה: ד"ר אביבית אגם דאלי.
התערוכה תיפתח רשמית בתאריך 11.3.18 בנוכחות המשוררות טובה פיירמן, וטלי רהב ושרית לילה האס שתקראנה משיריהן.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

6 תגובות

  1. נושא כזה חשוב בהיסטוריה של עמנו לא יכולים להציג בגלריה או מוזיאון ממש?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

מייצג כסאות

רות הישראלית

תובנות אקטואליות מקריאה ישראלית במגילת רות