תערוכה נהדרת, מרגשת, נפלאה

לואיז בורז'ואה (1911–2010) פרצה לתודעתי ולחיי עוד בסוף שנות התשעים של המאה העשרים. במהלך השנים ראיתי כבר כמה וכמה תערוכות שלה בעולם, כאלו שנסעתי אליהן במיוחד וכאלו שנתקלתי בהן באקראי. לכן לא מפתיעה העובדה שהסתקרנתי וציפיתי לתערוכתה שנפתחה בימים האחרונים במוזיאון תל אביב, שבע שנים אחרי פטירתה של אמנית חדשנית ואניגמטית זו. שמחתי אף יותר כאשר התברר לי כי מדובר בתערוכה מרשימה, המייצגת חתך מדגמי מגוון של מכלול מיצירותיה, ברמה שלא הייתה מביישת אף מוזיאון חשוב ומשמעותי בעולם. זו התערוכה המקיפה הראשונה של בורז'ואה בישראל ונקווה שירבו כמותה בעתיד.

בתערוכה 52 עבודות שנוצרו כולן בין השנים 1947 ו-2010. עבודות מפתח שחלקן עבודות קטנות ואינטימיות וחלקן גדולות ומונומנטאליות. רישומים מתקופות שונות, פסלים אנכיים של דמויות, מעין טוטמים, שניכרות בהן השפעות מהפיסול האפריקני, פסלים גדולים וקטנים מחומרים שונים, תאים מונומנטאליים ועבודות בבדים רכים ובטקסטילים שונים, שאותם רקמה בחוט ומחט באחרית ימיה. כל אלו מלווים בדברים שכתבה בורז'ואה כל העת, והם חלק בלתי נפרד מעבודותיה האמנותיות.

התערוכה נושאת את השם "שניים", כשמו של הפסל המונומנטאלי, המרשים והמוכר מ-1991, שהתכבד כאן בחדר תצוגה משל עצמו. מדובר בעבודה המורכבת משני מכלי מתכת המוצפים אור אדום, כשהמכל הקטן חודר לתוך הגדול בתנועות קצובות המעוררות קונוטציות מיניות. אבל בורז'ואה ראתה בפסל מטפורה ליחסים בין אם וילד, הקשורים זה לזה לנצח. האם (המכל הגדול) יולדת את הילד (המכל הקטן) והוא תלוי בה וקשור אליה לנצח. אם כן, שניים הוא מספר סמלי מאוד ביצירתה של בורז'ואה. הוא מצביע על יחסים וניגודים בין האלמנטים הבינאריים, כמו נשיות וגבריות, אם וילד, האחד והאחר, מודע ותת-מודע, גוף ואדריכלות, פנים וחוץ, סביל ופעיל, אינטימי ואוניברסאלי, אישי ופוליטי – כולם עוברים כחוט השני בכל יצירותיה.

סוזן לנדאו אצרה את התערוכה יחד עם ג'רי גורובוי, אמן ואוצר, שהיה עוזרה הראשי של בורז'ואה וחברה הקרוב עד אחרית ימיה ב-2010. במאמרה של לנדאו "לואיז בורז'ואה: שניים לפני ולפנים" היא כותבת כי "כל העבודות בתערוכה מהדהדות את התימה של שניים – 'פנימה והחוצה', כל זה על פי עדותה של בורז'ואה". שניות זו עוברת גם בפסלים התלויים "נערה קטנה" (פילט) (פאלוס) (1968–1969) ו"יאנוס פרחוני", וכן במיצב הענק "מעבר מסוכן" (1997), שהוא תא אדיר המורכב מאובייקטים מצויים, בגדים, רהיטים וחפצים אישיים, וגם ב"זוג עכבישים" המונומנטלי (2003), פסל פלדה של שני עכבישים השרוגים זה בתוך זה המצביע על יחסי אם ובת. "התערוכה חוקרת את התפתחות התימה הזאת לאורך שלבים שונים בקריירה של בורז'ואה, ומבקשת להציע לצופים חוויית גילוי בלתי נשכחת", מדגישה לנדאו.

בורז'ואה נחשבת לאמנית אותנטית, רבת עוצמה וכריזמה, שיצירתה מושרשת עמוק בחוויות ילדותה ובעסקי הרסטורציה, האריגה והטוויה של משפחתה, המהווים את אחד המקורות החשובים ביותר לדימויים בעבודותיה וביצירתה. היא עוסקת בגוף, ב"אני" וברגשות. תוכן אמנותה קשור לזיכרונות ילדות אוטוביוגראפיים טראומתיים – יחסי אב-אם-מאהבת האב, היחסים בין המבוגרים בינם לבין עצמם וכלפיה, כל אחד בנפרד – וכן ליחסיה המורכבים עם זרמים כמו הסוריאליזם, האקספרסיוניזם המופשט האמריקני והפמיניזם, ולמחויבותה לאקזיסטנציאליזם ולפסיכואנליזה. עבודתה מרתקת, חושפנית, מרגשת, ועוסקת בגוף, במין, בזהות בלתי יציבה ובמגדר.

ניסיונה לסמן את הלא-מודע באמצעות זיכרונות ילדות חושף דימויים עשירים בסמלים ומטפורות המדברים על אימהות, ביתיות, מיניות, גופניות, נשיות, גבריות, אובדן, תשוקה, כאב, אגרסיה, שליטה וכניעה. בשנות הארבעים עסקה בורז'ואה בנושאים של אימהות, לידה, פריון ואישה-בית, ובהם הבליטה קשיים אישיים לתפקד כאם וכאישה בחברה הסובבת אותה. בשנות השישים עד השמונים התמקדה בגוף הפרגמנטאלי והדואלי. במהלך שנות התשעים התבלטה בעבודות כמו תאים, עכבישים ומחטים, והחלה ביצירת עבודות רכות מבדים ומגוון טקסטילים, שאותם תפרה זה לזה עד ימיה האחרונים.

רוחו של פרויד מרחפת מעל כלל יצירתה של בורז'ואה כחוט מקשר. יחד עם זאת, רעיונותיו עוברים תהליכי שיבוש וחתרנות הטמונים באושיות עבודתה. לעתים היא מאמצת מושגים פסיכואנליטיים מלקאן כדי לארוג ולטוות את עבודותיה, גם כאן באופן סלקטיבי וחתרני, המבטא את יחסה האמביוולנטי כלפי הפסיכואנליזה. היא עוסקת במושגים כמו הלא-מודע והעיסוק בנפש וברגשות, יחסי הורים וילד, ההבדל בין המינים והניגוד הבינארי, ההיסטריה הגברית והנשית, האובייקט החלקי, הפאלוס, דימויי מראה, מין, גוף, יופי ועוד. היא חופרת לעומק לתוך הלא-מודע שלה ומשלבת את ההיסטוריה האישית שלה עם זו הקולקטיבית באמצעות חשיפה והעלאה חזרה לחיים של דימויים קבורים של הלא-מודע הקולקטיבי, בצורת ארכיטיפים מיתולוגיים עתיקים אוניברסאליים. כל זה מאפשר מעברים מהפרטי והאישי אל הכללי, הציבורי והאוניברסאלי בעבודותיה.

ביצירתה בורז'ואה נותנת צורה לרגשות ובעיקר לכאב הפנימי המניע את עבודתה. היא חותרת לתת משמעות לעצב, לתסכול, לאכזבה ולסבל, ולתחושות הבגידה כלפיה כילדה מצד המבוגרים במשפחתה. מטרתה למצוא לכך אספקט צורני פורמאלי. ולכן מבחינתה "האמנות היא דבר המבטיח שפיות […] תפקיד האמנות הוא תפקיד של ריפוי, איחוי, התאוששות […] באמנות לא מדובר על אמנות אלא על החיים, וזה מסכם את כל העניין", כך אמרה לא אחת, כשהמודל שהיא משתמשת בו הוא של קונסטרוקציה, דה-קונסטרוקציה ורה-קונסטרוקציה ביצירת עבודותיה.

בתדריך לעיתונאים הדגישה סוזן לנדאו, מנכ"לית מוזיאון תל אביב, כי בורז'ואה הייתה "פורצת דרך ואמנית חשובה שהצליחה ליצור שפה משלה מבלי להשתייך לשום זרם באמנות". למרות הכחשותיה של בורז'ואה בקשר לפמיניזם, היא הייתה פמיניסטית בתפיסותיה עוד מהבית. אמה וסבתה היו נשים חזקות ועצמאיות וניהלו את העסק המשפחתי של הטוויה, האריגה והרפאות ביד רמה במשך שנים, דבר לא שגרתי באותם ימים. סדרת העבודות "אישה-בית" שציירה בורז'ואה בשנות הארבעים, המציגה נשים במצבים ביתיים כשסד של בית כולא את ראשן, הבליט עולם שהאישה יצרה כדי להגן על משפחתה והוא בגד בה ותחם אותה כאסירה של ההמצאה שלה עצמה. ראייה פמיניסטית זו של בורז'ואה אותתה על העוצמה הרגשית והתוכן הנרטיבי שהפכו לסימן היכר מובהק שלה. הדחף החתרני הנוכח תמיד, שחדר לאמנותה מתחילת שנות הארבעים, הפך למוכר יותר ויותר בשנות השבעים המאוחרות, עם התעצמות המחקר הפמיניסטי ו"גילויה מחדש" של בורז'ואה ושל אמניות-נשים נוספות שהודרו מהקנון המרכזי של האמנות עד אז.

בעבודות "אישה-בית" שבורז'ואה חוזרת ודנה בהן בשנות השבעים והשמונים בפיסול, היא הבליטה את תפיסתה בדבר עימותים בין האישה לבין העולם, את קשייה לתפקד כאם ולגדל את ילדיה ובו-זמנית לנסות לנהל קריירה אמנותית. עבודות אישה-בית חשפו בעקביות את היגון האינטימי של האישה, המצויה במצב של נתק מעצמה ומאחרים, אובדן שליטה ותחושת חרדה שמצב זה מעורר באישה. בזכות עבודות כמו אישה-בית, שחלקן מציגות בתים ריקים, שבירים או פגיעים, מוצגת מטפורה לתחושת הריקנות שלה עצמה. "אישה-בית" או דימויי בתים ריקים ובתים שבירים מהווים תמיד רפרזנטציה ומטפורה לעצמי של בורז'ואה.

דימוי דומה ברוחו המצוי בתערוכה "שניים" הוא "אישה-בית" (נופלת) מ-1994, פסל משיש לבן המתאר אישה שאינה יכולה לחיות יותר עם המחויבויות שלה כאם וכאישה והיא מתמוטטת באופן ממשי. גופה העירום חשוף מהחזה ומטה והיא שרועה על גבה כשראשה נמחץ על ידי בית המזכיר מלונה של כלב, עם פתח יציאה קטנטן. נדמה כי האישה בהיריון והיא מצויה במצב של חנק, אין באפשרותה לזוז, מצב המגביר עוד יותר את תחושת אי הנוחות וחוסר החופש שלה. אפשר שאישה-בית זו משמשת מטפורה למגבלות חברתיות שמטרתן להכפיף את הנשים לתחום הפרטי. מכל מקום, אשר היה הוא שיהיה, אף שכחמישים שנה עברו מאז שיצרה את דימויי אישה-בית הראשונים שלה.

בורז'ואה זכתה להערכה גדולה במחקר הפמיניסטי שהחל להתפתח משנות השבעים ואילך והוכרה כאחת "האימהות" של האמנות הפמיניסטית. ב-2003 אף זכתה בפרס קרן וולף היוקרתי בציור/פיסול ובו צוין בין היתר כי מאז "שנות השבעים הפכה לפעילה בתנועה הפמיניסטית והיא ממשיכה, גם במאה ה-21 לשמש כסמל לנשים אמניות בכל העולם", כך שהכחשותיה וטענותיה שלא הייתה פמיניסטית מופרכות.

את התדריך לעיתונאים הובילו, נוסף ללנדאו, שני אנשים משמעותיים בחייה של בורז'ואה – ג'רי גורובוי ומרי-לור ברנדק, שני אוצרים בולטים העוסקים בבורז'ואה וביצירתה זה שנים. הם התעכבו בהסבריהם על כמה מיצירותיה בתערוכה, מה שהוסיף עומק למעמד.

התערוכה תתקיים עד קרוב לסוף חודש ינואר 2018. אני ממליצה לכל מי שרוצה לחוות תצוגה אמנותית אחרת, מתקדמת וברמה גבוהה, גם אם איננו מומחה לאמנות ואף אם אין זה תחום התעניינות ראשוני שלו, לנצל את ההזדמנות ולבקר בתערוכה נהדרת זו.