אוצרת התערוכה: איילת אמוראי-בירן
התערוכה תתקיים בקניון רמת אביב בתל אביב, גלריית האמנים, על הקיר החיצוני של קניון רמת אביב, בין "ארקפה" ל"גרנד קפה", איינשטיין 40 רמת אביב. התערוכה תתקיים עד ליום 7.7.18.
ורד עותמי, המוכרת מפסליה הצבעוניים העשויים מעיסת נייר תציג בתערוכה, בנוסף לפסלים, לראשונה, ציורים בעלי אורנמטיקה צבעונית עשירה המזכירים שטיחי קיר. רונית זיגל תציג סדרת ציורים חדשה עתירת חומר וצבע בנושא ים וספינות ואילו ורד פריאל וחגית מויאל יציגו מבחר של ציורים בסגנון המופשט האכספרסיבי.
ורד עותמי: אמנית רב-תחומית, ייחודית ואוטודידקטית, העוסקת בפיסול וציור בעיסת נייר בטכניקת Papier mâché ולאחרונה החלה לצייר גם על חומרים נוספים כגון: עץ וקנבס. בעקבות מות אמה מסרטן השד, והחשש שהיא עלולה לחלות גם כן, החליטה ורד לעבור כריתת חזה בגיל 40. במהלך הטיפולים הרפואיים התעורר בה החופש לעסוק בפיסול, אמנות ויצירה, שנבע מההארה שהחיים הם שבריריים ושעלינו לנצלם לעיסוק חיובי ואופטימי. בסטודיו הפסטורלי שלה שבמושב גיאה מעבירה ורד קורסים, סדנאות והרצאות בעיסת נייר ובטכניקות ציור ייחודיות שפיתחה. בינואר האחרון הוזמנה כאורחת של ממשלת הודו להשתתף בפרויקט אמנות בינלאומי ייחודי היוצר שיתופי פעולה בין אמנים ישראלים לאמנים הודים. הפרויקט כלל יצירה משותפת בין האמנים, תערוכה שהציגה עבודות שונות של האמנים, טקס הוקרה במעמד שרים מממשלת הודו, שגריר ישראל בהודו וקונסולית התרבות של ישראל בהודו. עבודותיה של ורד הוצגו בתערוכות בארץ ובעולם. בימים אלו מוצגות אחדות מעבודותיה בתערוכה בשדרת ממילא היוקרתית בירושלים.
רונית זיגל: ילידת קריית טבעון עם רקע מגוון המשלב אומניות, גיאוגרפיה, חינוך, הוראה ואימון אישי. דרך יצירתה מביעה את מסעה האישי וזווית מבטה המדגישים את אהבתה להרפתקאות ייחודיות וסמטאות נסתרות של המציאות והדמיון. ביצירותיה היא מובילה את הצופה תהליך של "דמיון מודרך" באמצעות הקומפוזיציות המדויקות, מריחות השפכטל הנועזות והטקסטורות הרב שכבתיות. הצופה מוצב מול חפצים ונפחים גיאומטריים פשוטים אך מטופלים לעומק ומתוודע לקונטרסט של הרומנטיקה העדינה אל מול התפקוד המתמשך והשוחק של אותם כלי מסחר בהן היא מתמקדת. ביצירותיה נוצרת אסתטיקה גיאו-גרפית תיעודית הנולדת מבחירת הנושאים, זוויות ההסתכלות והפלטה הצבעונית – מחקר אישי מתמשך של המדיומים והטכניקות השונות.
חגית מויאל: ציירת, חיה ויוצרת ברעננה, בעלת לקות שמיעה, שעבודותיה המופשטות הן חגיגה של צבע ותנועה. כותבת חגית על חוויותיה כאדם שאיננו שומע ועל ההתבוננות המעמיקה כדרך חיים: "להיות חירשת זו הישרדות. את צריכה ללמוד להיות יצור חברתי למרות שאין לך את היכולת הפיזיולוגית הבסיסית ביותר שנדרשת בשביל לקיים תקשורת עם האחר. זו מגבלה שמביאה אותך לגשת לאנשים בצורה אחרת לגמרי. להעמיק בבחינה הוויזואלית שלהם. לדעת למה הם מתכוונים מבלי לשמוע את הטון העולה או היורד של קולם, ולקבל מתנה מיוחדת: היכולת להתבונן. כי לראות זה פשוט. אבל להתבונן זה כבר הרבה יותר מורכב. זה מגיע מהמקום ההישרדותי שרוצה להבין, לעמוד בקצב, להשתלב ולהתחבר לאחר. והיכולת הזו, להתבונן, עוזרת לפרק ולהרכיב. לפענח צורניות. להרגיש דרך העיניים. בגיל שלושים, אחרי שנים של השתלבות בעולם השומעים – ממסגרות חינוכיות רגילות, דרך שירות צבאי ועד תואר בחינוך מיוחד וקרימנולוגיה, הקמת בית ומשפחה, התחלתי ללמוד תרפיה באמנות במדרשת בית ברל, וזו הייתה נקודת מפנה בחיי. פתאום הבנתי שאני רואה את העולם דרך קליידסקופ. שכל תחושה יכולה להתקיים דרך צבעים וצורות. מהנקודה הזו נולדתי מחדש כאמנית. מה שהחל בשרבוטי עט ועיפרון בשולי הדף ובגב המחברת, הפך לימים לרגש עז שמתפרץ בצבע על הקנבס. מה שהיה דחוס עמוק בנפש מצא דרור בעולם הצבע ומשיכות המכחול וטכניקת השפכטל. היצירה שלי מתחילה ונגמרת באינטואיציה, ספונטניות, זרימה וההתמודדות עם הלא נודע. מאפשרת לאחר להתחבר לעולם מלא בצבע וצורה, בעל עומק, צמיחה וחיות. זה המקום הבטוח שלי. כזה שאפשר לשחרר בו דריכות ופשוט להיות. ובמקום הזה יש בי חלק שלם. כי אני יודעת שיש כאן ביטוי שמילים לא יכולות להחליף. שלפעמים, גם אם קשה לומר את הדברים, זה בסדר. כי הצבעים עוזרים לי לצייר. ודרכם אני יכולה לדבר, לצחוק, לבכות, לצרוח ואפילו לשיר – על הקנבס".
ורד פריאל: נשואה, אם לשלושה, סבתא. נולדה וגדלה בנתניה, עברה לרמת גן לאחר נישואיה וכיום תושבת חדשה בגבעת שמואל. תחילת דרכה המקצועית החלה בשנת 73 כמורה לחינוך גופני, ובהמשך כמרכזת קורסים בבית הספר המרכזי להכשרת עובדים של משרד הרווחה, בו עסקה בהכשרת עובדים לתפקיד בתחומים שונים בהם עבדו בשדה. במהלך עבודתה החלה לצייר וככל שחלף הזמן הבינה שהחלום שלה הוא לימודי תרפיה באמנות. היא למדה תולדות אמנות בבית הספר המרכזי להשתלמויות מורים של הסתדרות המורים, השלימה תואר ראשון בשילוב אמנויות בחינוך בשלוחה של אוניברסיטה אנגלית ובהמשך מצאה עצמה עושה הסבה ללימודי עבודה סוציאלית באוניברסיטת בר אילן. לצייר החלה בשנת 79 כשהמשפחה עברה לאילת. "שהיתי במשך שעות על החוף, סופגת את יופיים של נופי בראשית ומרגישה שהידיים רוצות לצייר וכך ללא ניסיון לקחתי עיפרון והחלתי לצייר את מה שסביבי. שנתיים לאחר מכן למדתי אצל יואב שועלי ציור ריאליסטי של טבע ודומם והרגשתי שהציור שלי מאד טכני. בהמשך למדתי שנה ציור ופיסול במדרשה לאמנות ברמת השרון ובסדנאות במוזיאון תל אביב והרגשתי כיצד הציור הופך לשפה ובא מתוך מקום עמוק שבי. בשנת 2010 החלטתי שזה הזמן להגשים את החלום ולמדתי שנה בלסלי קולג' במסלול של תרפיה באמנות ,שנה מלאת השראה, עומק וביטוי עצמי שבסופה פרשתי מסיבות בריאותיות ויצאתי לגימלאות. מאז 2013 אני מציירת בסדנא של ברוריה הסנר בבית שרת בגבעתיים. עם השנים הציור הפך למופשט. אני מרגישה שהציור מבטא את הרגשות הפנימיים שלי בלי לדעת ולהבין מה אני מציירת. יש תנועה מבפנים החוצה. לפעמים אני מרגישה שאני מציירת את החוויה של המראות שאני סופגת בחוץ כמו צבעי הבוגונבילייה העזים שאני פוגשת בצידי הדרכים ומוצאת אותם על הבד. אני מציירת בעיקר עם צבעי היסוד המבטאים את אהבתי הרבה לטבע לדינמיקה שלו כשאני רואה אותנו בני האדם כחלק ממנו." ציוריה של ורד הוצגו בתערוכת יחיד בבית שרת בגבעתיים ובתערוכות קבוצתיות בסדנא של מוזיאון תל אביב ,בנמל יפו, בסין ובווירג'יניה, בארה"ב. במסגרת התנדבותה בביטוח לאומי ,זכתה לפגוש אישה בת 98 ואיתה היא מציירת ביחד אחת לשבוע במשך חמש שנים עם תקווה רבה להמשיך לצייר יחד עוד שנים רבות. את ההכנסות מהתערוכה תורמת האמנית לטובת ילדים בסיכון שנמצאים במסגרות לגיל הרך של ויצו.
