בעשורים האחרונים התמודד הציבור הישראלי עם רפורמות רבות בתחום החיסכון הפנסיוני לטווח הארוך. בבסיסן של רפורמות אלו: הפרטת הפנסיה התעסוקתית (Occupational pension) והעברת המחויבות, האחריות, הניהול, התפעול והסיכון של החיסכון הפנסיוני מהמדינה או מהמעביד אל העובד.
במאמר זה ובשני המאמרים הבאים אחריו, אתייחס לשלושה שלבים עיקריים בתהליך ההפרטה. מדובר בסקירה כללית שנוגעת בסוגיות המהותיות לדיוננו, ואין בה כדי להציג את מלוא הפרטים ואת מורכבות השינויים שהונהגו בישראל בתקופה הנידונה.
בעבר נהנו עובדים רבים מוודאות גבוהה ומשיעור תחלופה גבוה בין השכר טרם הפרישה לבין הפנסיה, משום שהמעבידים התחייבו להעניק להם זכויות פנסיוניות כשיעורים מהשכר שהוגדר, לפי מדרג צבירה ידוע מראש ובהתאם למספר שנות עבודתם (שיטת "זכויות מוגדרות" – DB – (Defined Benefits. לרוב דובר בצבירת 2% לשנה מהשכר שהוגדר, עד לצבירה מקסימלית של 70% (35 שנות עבודה). מדרג צבירת הזכויות נקבע ללא קשר לעלות הזכויות הנ"ל בפועל.
בקרנות הפנסיה הוותיקות ההסתדרותיות העובדים השתתפו במימון הזכויות, אך לא היה קשר בין ההפרשות שלהם לבין הזכויות המופלגות ששולמו להם. בפנסיה התקציבית שממנה נהנו עובדי מדינה, מערכות ביטחון, רשויות מקומיות והמגזר הציבורי לא נדרשה השתתפות העובדים במימון הזכויות, והן שולמו מהתקציב השוטף של המעביד ("מימון שוטף" pay-as-you-go). הדבר הוביל לנטל כלכלי כבד על המדינה/המעביד/קרנות הפנסיה ולרוב גם לגירעונות אקטואריים.
ב-1995 סגרו את קרנות הפנסיה הוותיקות בפני הצטרפות עמיתים חדשים, ואילו בפנסיה התקציבית התרחש הדבר בהדרגה משנת 1999 ואילך. בקרנות הפנסיה החדשות הונהגה שיטת "הפרשות מוגדרות" DC (Defined Contributions) שלפיה רק שיעורי הפרשות המעביד והעובד ידועים מראש, ואחריות המעביד מוגבלת להעברת חלקו כנדרש באופן שוטף.
גובה הפנסיה נקבע בעת הפרישה על ידי חלוקת החיסכון שנצבר במקדם ההמרה לקִצבה, ותוך דרישה לשמירה על איזון אקטוארי. לפיכך, הזכויות אינן מובטחות מראש וגובה הפנסיה תלוי בגורמים הללו: גובה השכר המבוטח ("שכר פנסיוני"), שיעורי ההפרשה מהשכר, גובה דמי הניהול שמנוכים מההפקדה ובמיוחד מהצבירה, עלות רכישת כיסויים ביטוחיים (נכות, מוות), חשיפה לאי-הוודאות ולסיכון תנודתיות תשואות שוק ההון (תשואות חיוביות מגדילות את הצבירה אך תשואות שליליות מקטינות אותה), משיכות שבוצעו טרם הפרישה, וכן שינויים במקדם ההמרה לקִצבה לאור שינויים בהערכות האקטואריות לגבי תוחלת החיים והתשואה העתידית. הערכות להתארכות תוחלת החיים או לירידה בתשואה העתידית הצפויה יובילו להקטנת זכויות העמיתים לצורך חזרה לאיזון אקטוארי והבטחת עמידה בהתחייבויות העתידיות כלפיהם כנדרש.
בשנים 2003–2004 קרנות הפנסיה הוותיקות והחדשות שבשליטת ההסתדרות הולאמו והועברו לשליטת המדינה. לקרנות הפנסיה הוותיקות הגירעוניות נקבע הסדר הבראה מיוחד, שבין היתר, הקטין את זכויות העמיתים. בנוסף לכך, צומצם היקף הנפקת אגרות החוב הממשלתיות המיועדות לקרנות הפנסיה. משמע, הקטנת רשת הביטחון הממשלתית לכספי החוסכים באמצעות אג"ח מבטיחות תשואה, והגדלת חשיפת כספי החוסכים לסיכון תנודתיות שוק ההון. בשנת 2004 הושלמה הפרטת הפנסיה התעסוקתית בישראל עם מכירת קרנות הפנסיה החדשות לחברות הביטוח בשוק הפרטי.
יש לציין, שמכשיר חלופי לחיסכון לפנסיה תעסוקתית היו תכניות ביטוח חיים שהתחייבו לשלם קצבה שהציעו חברות הביטוח, כגון פוליסות ביטוח מנהלים. חלק מהתכניות נתנו לחוסכים הגנה מפני סיכון התארכות תוחלת החיים על ידי הבטחת מקדם המרה לקצבה בהתאם ללוחות התמותה שבעת ההצטרפות לפוליסה. מקדם זה נותר קבוע ולא עלה עם הזמן כמו בקרנות הפנסיה. ואולם, לאור התארכות תוחלת החיים בישראל מעבר לצפוי והחשש שחברות הביטוח לא תוכלנה לעמוד בהתחייבויותיהן בעתיד, החל משנת 2013 שיווק תכניות ביטוח חיים עם הבטחת מקדם קִצבה הוגבל לחוסכים מגיל 60 ואילך.
המאמר הבא בסדרה עוסק ב"פנסיית חובה" – ביטוח פנסיוני מקיף במשק.
4 תגובות
רוצים תקציבית
חייבים ללמד את הצעירים את כל רסי הנושא. זה חדוב לגבי עתידם אבל עד גיל מאד מאוחר בכלל לא חושבים על זה. אולי בתיכון או אולי באוניברסיטה חייבים ללמד לעומק.
ולחזק במקביל הפנסיות של העניים ממש
לאורך השנים ובשיטת הסלאמי התבצעה כאן הפרת חוזה של קרנות הפנסיה הוותיקות והמדינה כלפי החוסכים. מעניין מה היה קורה אם היו מוגשות תביעות בנדון. לא ניתן לכבס במילים יפות כמו "הקטנת זכויות העמיתים". זה שוד לאור היום שביצעה ממשלת נתניהו בקורבנות שיכולתם להתנגד אבדה, כי הם פרשו לגמלאות. ועכשיו הבנקים הממומנים מכספים אלה מוותרים לפישמן על 95% מהחוב. שחיתות שחייבת להחקר.