גם לי גם לך לא יהיה

לפני למעלה מעשור נתקלתי בסיטואציה שלא ידעתי כיצד להגיב עליה. ראש פקולטה במכללה לחינוך עצרה בעדי מללמד קורס, בטענה כי אינה יודעת את החומר שרציתי ללמד. דובר בהוראת תכנים בסיסיים בשימושי מחשבים בחינוך. נאלמתי דום וחשתי קבס. לפני שנתיים, בעת שביקרתי עם תלמידי תואר שני בחינוך בבית ספר בעיר מכובדת בשרון, הצהיר המנהל בגאווה כי בבית ספרו לא רק שמותר להעתיק, אלא שהוא אף מעודד את תלמידיו לעשות כן. שוב חשתי קבס, וקיוויתי שמישהו מהנוכחים או הנוכחות יגיב לדבריו, אם מיד ואם בעקבות הביקור. אלא, שכנראה גם הם נתקפו אלם. לפני שנה הופסקה עבודתי כמרצה בתכנית לאוריינות חזותית, בקורס מיוחד במינו, שפתח בפני תלמידי תואר שני בחינוך, היבטים של הגיאומטריה כחקירה אנליטית וביקורתית של "השפה החזותית". לטענתה של ראש התכנית, שזה עתה התקבלה לתפקיד, הקורס לא התאים לאג'נדה שלה. מובן שנזכרתי מיד בראש הפקולטה שלא רצתה שתלמידיה ילמדו תכנים שאינם מוכרים לה.

אני נושא עמי את האלם המכאיב הזה כבר כמה שנים, ואיני יודע כיצד לטפל בו. לאחרונה רכשתי את ספרה החדש של שרי טרקל "תביעת השיחה מחדש" (Reclaiming Conversation). טרקל היא פסיכולוגית חברתית שחוקרת מקרוב את המתרחש בנפשם של צעירים המשתמשים במחשבים מאז שנות ה-70.

בתחילה הבחינה טרקל בכך שילדים המשחקים ומתכנתים להנאתם (מדובר בילדי "השכונה של MIT") מתייחסים אל המחשבים כאל יצורים בעלי תודעה, כאל העצמי השני שלהם. מאוחר יותר היא הבחינה בתהליכי דרדור של רמת התכנים הבאים לידי ביטוי בשימוש בתוכנת המצגות המפורסמת.

לאחרונה התפרסמה טרקל כשחשפה את בדידותם של הפעילים כביכול ברשתות החברתיות. בספרה האחרון היא יוצאת כנגד הדרדור באמפטיה של המשתמשים בטלפונים החכמים ובנכונותם ליצור מגע אנושי עם בני אדם אחרים. בין היתר, כך היא טוענת כשהיא מגבה את דבריה במחקרים רבים, ההידרדרות של התקשורת האנושית משיחה להחלפת ביטים, תחת הכינוי המטעה "שיתוף", פוגעת גם ביכולת הלמידה של הסטודנטים.

דבריה החזירו אותי בטלטלת רגשות אל התופעה של אנשי חינוך המעדיפים לקצץ בחומר לימודי שיעלה את רמת התלמידים על פני האפשרות שהם ידעו יותר מהם. פרק קצר בספרה של טרקל הוקדש לנעשה בלימודי תואר שני במשפטים באוניברסיטת הרווארד, וכותרתו "הפיתוי שבשעתוק: נשים את המכונות בצד". בקוראי את הפרק הזה תפסתי שמדובר בתופעה חמורה יותר מבורות של בעלי תפקידים במערכת החינוך. באופן טבעי, נזכרתי בסיפור התנ"כי על "שתיים נשים זונות" (מלכים א פרק ג פסוק טז).

בספרה מובאים ראיונות שערכה טרקל עם פרופסורים למשפטים שהיו תמימי דעים עם פרופסור קרול שטייקר. פרופסור שטייקר, מומחית למשפט פלילי, טענה שהשימוש במחשבים לכתיבת רשימות בהרצאה, פוגם למעשה ביכולת הלמידה של תלמידיה. למרות הנוחיות שמספקים הכלים החדשים, היא מעודדת את הסטודנטים בכיתה לכתוב את סיכומי ההרצאות בכלי כתיבה ועל גבי דפי נייר. לטענתה הכתיבה ביד מעודדת את הסטודנטים לכתוב לאט, ובתוך כך לחשוב על עיקרי הדברים של המרצה, ואילו הכתיבה הקלה והמהירה מפתה אותם לשעתק את ההרצאה ללא מחשבה. פרופסור שטייקר הגיעה גם למסקנה שהטלפונים החדישים שואבים את תשומת הלב של הסטודנטים, ולכן אסרה עליהם להביא לכיתה כל התקן דיגיטלי שהוא.

טרקל מסיימת את הפרק ההוא במילים: "כאשר קרול שטייקר מספרת את הסיפור הזה, מחשבתי חוזרת אחורנית לעשור קודם, להערתה של תלמידת כיתה י"א מדוע היא אוהבת להביא את המחשב הנייד שלה לכתה: 'כאשר המחשב נמצא אצלי, אני אוהבת שאני יכולה לכתוב הכול'. באותו זמן לא ניסיתי לתהות על מהות ההערה הזו. כמה זמן נדרש כדי שנבין את המחיר".

לאחר קריאת הפרק הזה בספרה של טרקל, הבנתי שבמערכת החינוך שלנו יש כאלה השואפים שתלמידיהם ידעו עוד ועוד ואף יותר מהם, ויש כאלה, שעינם צרה בסטודנטים. האשליה של הפתרון הטכנולוגי מכסה על יכולת ההבחנה כפי שהייתה לשלמה המלך.