עולם טוב דורש עבודה קשה

חידוש הלימודים במכללות ובאוניברסיטאות בארץ הוא עוד הזדמנות להעיף מבט על אחת הרעות החולות של ימינו: הקושי או הסירוב להבחין בין דעה לבין עובדה. אם בשפה העברית הקרבה הסמנטית עוד עשויה לבלבל, שכן האותיות ד', ע', תופסות מקום מרכזי בשני המושגים המנוגדים הללו, בשפה האנגלית מדובר בשתי מלים שונות לחלוטין – fact, opinion – והבעיה שם חמורה לא פחות. במלים אחרות, אין כאן בעיה טכנית אלא מהותית.

דברים ברוח זו הופיעו לא מזמן בניו יורק טיימס. העיתון המכובד – יש הטוענים שהוא בין שלושת העיתונים החשובים ביותר בימינו– נתן במה לפרופ' ג'סטין מק'ברייר, המלמד פילוסופיה במכללת דורנגו שבמדינת קולורדו. תחת הכותרת המסקרנת "מדוע ילדינו אינם חושבים שיש עובדות מוסריות", הסביר מק'ברייר את התופעה כנובעת מהקושי הנזכר לעיל להבחין בין דעה לבין עובדה, או שמא מהסירוב הפסאודו-נאור להבחין ביניהן.

מק'ברייר רצה לדעת מה מקור הקושי הזה, וגילה לפחות הסבר סביר אחד. כאשר נכנס לכיתה שבה למד בנו בן ה-8, הוא מצא על הקיר הגדרה לפיה "עובדה היא אמתית אם ניתן לבחון אותה ולהוכיחה", בעוד "דעה היא מה שמישהו חושב, מרגיש או מאמין בו". הפרכת ההגדרות הללו קלה למדי, ומק'ברייר הצביע על כך שתיתכן "אמת" (עובדה) שאין כרגע דרך להוכיח אותה (כמו קיום חיים בגלקסיות אחרות), ושמהצד השני "הוכחות" רבות הסתברו כשקריות (למשל יש אין ספור "הוכחות" לכך שהארץ שטוחה, אבל כידוע היא לא).

אך מק'ברייר הביע דאגה מההשלכה המעשית של ההבחנה הנזכרת, שכן היא מחייבת מיון חד וחלק בין "אמונות" (דעות) לבין "עובדות", כשלמעשה יש אמירות שהן גם עובדה וגם אמונה. הדרך משם לרלטיביזם ערכי שלפיו "אין שום בעיה עם העתקה במבחן" או להבדיל "מותר להרוג קריקטוריסט שהעליב את הדת שלי", קצרה ביותר. אדרבה, לדעת מק'ברייר עוצמת הבעיה נובעת מהחזרה שוב ושוב עד זרא על העיקרון הקל כל כך, שלפיו כל ביטוי שיש בו חיווי דעה באמצעות המילים: טוב, רע, מוטעה, אסור וכן הלאה, הוא בהכרח דעה, ולכן אין להפעיל עליו את ההבחנות של מותר ואסור, ומכאן שבכוח "הכול מותר".

"אנחנו מסוגלים ליותר", סיכם מק'ברייר, "ילדינו ראויים לחינוך אינטלקטואלי עקבי". לדבריו אכן "עובדות הן דברים אמתיים", ו"דעות הן דברים שבהם אנו מאמינים", אולם "כמה מאמונותינו נכונות, ואחרות בהחלט לא", "כמה מאמונותינו מגובות בממצאים, אבל אחרות לא". לדברי מק'ברייר כדאי לזכור כי "טענות ערכיות הן כמו כל טענה אחרת: חלק מהן אמתיות, חלק מהן לא". ואיך מגלים מה נכון ומה פחות? מק'ברייר הודה ש"זוהי עבודה קשה".

מנקודת מבט ישראלית דומה שדבריו של מק'ברייר רלבנטיים פי כמה מאשר בארה"ב. גם אם השוואה זו לא משכנעת או מיותרת – הרי כל דמוקרטיה מתמודדת עם בעיות מבניות מהותיות הדורשות מאמץ מתמשך – הרי אין ספק שהדמוקרטיה הישראלית תהיה חזקה ומהותית יותר ככל שיותר אזרחים יאמצו את מסקנותיו של מק'ברייר, ויפעלו באומץ לטובת הטוב ונגד הרע.

אם יש זירה שציפייה כזו אמורה להיות בה מובנת מאליה, הרי זו מערכת החינוך על כל שלביה, מגן טרום-חובה ועד לתארים מתקדמים באוניברסיטאות המחקר. למרבה הפרדוקס והדאגה, דווקא במערכת החינוך הישראלית הנטייה היא לברוח מההתמודדות הדרושה. מדוע? אם לנקוט תיאור מעט שטחי, התמונה היא בערך כזו: אם מדובר בסטודנט לתואר מתקדם במדעים המדויקים, מה לו ולסוגיות של מוסר? הוא הרי עוסק במדע "טהור". אם מדובר בסטודנט במדעי הרוח, שם בכלל אין שאלה, שהרי הרלטיביזם הוא שם המשחק בדור האחרון, ו"מי אתה שתקבע" וכידוע "הכול נראטיבים". ובבית הספר התיכון? "חבל על הזמן, זה לא חומר לבגרות".

וביסודי? שם הדבר החשוב ביותר הוא למנוע אלימות, כי "האחר" הוא כידוע "אני", גם אם "האחר" מאמין בנחיתות האישה, הערבי, השחור או היהודי. אם הוא "מאמין" בכך, הוא הרי פטור מביקורת. "האחר הוא אני" משמעותו שכל אחד הוא כמו כולם, ומכאן שכל אחד הוא אף אחד.

ומה עם ילדי הגן? אותם מחנכים בוגרי פקולטות ומכללות לחינוך והנה נסגר המעגל. "ביקורתיות" היא בדרך כלל "לומר את ההפך" ולהניח ש"המיעוט תמיד צודק", ובכל מקרה יש להקפיד על שלום בית כי יש "סכסוך" ו"עדתיות" ו"רב-תרבותיות", ו"דתיים", ומי אנחנו שנגיד משהו?

ואין לדבר סוף. אלא אם כאמור עוד ועוד אנשים יגידו לעצמם ובקול רם גם בעברית: "ילדינו ראויים לחינוך אינטלקטואלי עקבי", שמחנך לכך שכמה מאמונותינו נכונות אבל אחרות בהחלט לא, ושכמה מאמונותינו מגובות בממצאים, אבל אחרות לא, וגם שטענות ערכיות הן כמו כל טענה אחרת: חלק מהן אמתיות, וחלק מהן לא. אכן כן, זוהי עבודה קשה, ועליה כנראה אמרו חז"ל: "לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין לִבָּטֵל ממנה".