חופש הביטוי מול חופש אקדמי

על ההבדל בין הבעת דעות באצטדיון טדי לבין הבעת דעות באקדמיה
כובע אקדמיה
תמונה: pixabay.com

מדי פעם פורצת לה לתודעה עוד פרשה שעניינה חופש הביטוי. כשמדובר בזמר כזה או אחר, מדובר בעניין של טעם. הגחמות הציבוריות בנושא – בעד או נגד – הן כמו פורנוגרפיה: עניין של גאוגרפיה. בית הנשיא הוא גאוגרפיה אחת, אצטדיון 'סמי עופר' גאוגרפיה אחרת, הסייבר-ספייס עוד גאוגרפיה, והדברים ידועים.

היפוכו של דבר אמור להיות במקרה של האקדמיה. מסתבר שהציבור בכללותו עדיין לא מבין את ההבדל הבסיסי בין חופש אקדמי לחופש הביטוי. והרי מדובר בשני דברים שהם לא רק שונים, אלא מנוגדים. חופש הביטוי הוא זכותו של כל אדם, חכם יותר או חכם פחות, מלומד יותר או מלומד פחות, לחשוב מה שהוא רוצה על מי שהוא רוצה, ולכתוב או לומר זאת במקום שהוא רוצה בלשון שאין בה הסתה. החופש האקדמי לעומת זאת הוא חובתו של איש המקצוע האקדמי לחתור לאמת.

במלים אחרות: בעוד חופש הביטוי כולל את הזכות לשקר (לא חייבים אבל מותר. זו משמעותה של זכות), הרי החופש האקדמי הוא החובה לחתור לאמת (קשה, אבל אפשר). האם אין מקום במסגרת האקדמיה להבעת דעות חופשית? ודאי שכן, הרי הבעת דעות היא חלק מתהליך בירור האמת. אבל שוב, בדיוק בנקודה הזו מתברר ההבדל בין הבעת דעות באצטדיון טדי לבין הבעת דעות בקיימברידג'.

באצטדיון לא צריך לנמק שום דבר, ואילו באקדמיה אין שום ערך להבעת דעה אם איננה מנומקת. אדרבא, כשדעה לא מנומקת נאמרת מפיו של איש האקדמיה, הוא עושה בכך שימוש לא הוגן במעמדו וביוקרתו. כך גם כאשר על עצומה פוליטית כלשהי חותמים אזרחים בעלי תואר, כאילו שעמדתם הפוליטית הנאמרת באופן פלקטי שוות ערך יותר מפלקט או מפמפלט דומה אחר של 'סתם' אזרחים.

זאת ועוד: באצטדיון הבעת הדעה היא חלק מהספורט, פשוטו כמשמעו. באצטדיון, ברחוב, בסלון המשפחתי בערב שבת או בפייסבוק, הבעת הדעות היא חלק מהמפגש ומהתהליך החברתי. הדעות זורמות לא רק בלי שום חובה לנמקן אלא בלי שום קשר הכרחי: מחט, תחת, שחת, הכול הולך והכול לגיטימי ומבורך (בגבולות ההסתה והפגיעה האישית כמובן, עניין של אינטליגנציה רגשית שלכל אחד בעולמנו יש ולו כזית).

היפוכו של דבר באקדמיה. הבעת הדעה לא רק שחייבת להתבסס על נימוקים, אלא שהדעה העומדת לדיון חייבת להיות קשורה לעניין שבו עסוקים המרצה ותלמידיו באותו הרגע. לדוגמה, אם במסגרת קורס שיווק פרופסור למנהל ציבורי או למיקרו-כלכלה מביע את דעתו על 'חוק הלאום', הוא לא רק חורג מתפקידו אלא מבזבז את זמנם של תלמידיו ופוגע במשאב שהעמיד לטובתו הציבור, על יסוד המחשבה שלפיה מטרתו של מוסד אקדמי היא להכשיר מנהלים טובים יותר, לרווחת הציבור כולו.

כל עוד נמשיך לנפנף בסיסמת 'חופש הביטוי' כאילו היא מעין קלף מנצח שאחריו אין להרהר או לערער, נמשיך לחפור במו ידינו את הקבר של החינוך הציבורי, אשר שורשיו בחצרות גן הילדים ואמירו בשמי האקדמיה. מי שלא מבין את זה שלא יתפלא שהציבור ימאס באנשים המסתובבים עם עניבות, תארים וחשבון הוצאות, כשרמתם האינטלקטואלית וערך הדברים היוצאים מפיהם פחותים מאלו שיודעים לומר כל סוור ודוור.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

4 תגובות

  1. מנומק וצודק כיאה לאיש אקדמיה המכבד את האמת ואת עצמו. יותר מדי פרופסורים חושבים שמותר להם להביע כל דעה במסגרת עבודתם האקדמית ומטשטשים את הגבול בין תחום התמחותם לבין העולם החיצון. הם אנשים מכובדים ומובילי דעת קהל וקבוצת עליהם אחריות כבדה. עם זאת, ההשוואה למגרש הכדורגל מזכירה לי את המערכון של הגשש עם השופט האוהד עם החצוצרה

  2. כשהייתי סטודנט באוניברסיטת ת,א יותר מידי מרצים היו משמיעים לנו ומוכרים לנו את השקפותיהם הפוליטיות וחברתיות ואישיות ללא כל קשר לשיעור ולנושא הנלמד

  3. האם החלטות צבאיות או על הקמת בית חולים או מערכת מחשבים לא נגועות בשיקולים פוליטיים ולא נכשלות בשל ניהול גרוע, אז למה לא ללמד את כל ההיבטים
    וההיבטים הללו כוללים גם דיעות אישיות

    1. דעות אישיות הן הדלק של החברה החופשית והפלורליסטית. כל ההבדל בין דיעה אישית של 'איש פשוט' לבין זו של איש אקדמיה, הוא שהראשון לא חייב לנמק את דעתו ואם הוא מנמק אין לבוא אליו בטענות אם הנימוקים לא מספיק מבוססים. היפוכו של דבר אצל עמיתו האזרח איש האקדמיה. זה הכל. אם זה לא ברור הפעם, זה לא יהיה ברור אף פעם כנראה…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך