מספרים. המוח האנושי נתקל בהם מדי יום. חלקכם יקראו ביתר עניין, חלקכם ינסו לחפש את הקשר בין הספרות שבכותרת, ואילו חלקכם יאטמו מיידית וינתקו עצמם מהמאמר. זהו היחס שלנו למספרים. יחסי שנאה/אהבה. ייתכן שהדבר קשור להורה שלימד אותנו בבית חשבון או למורה שניסה ללמד אותנו מתמטיקה.
כדי להסיר דאגה מלבכם, אפטור אתכם מהרהורים נוספים ואגש ל"פתרון" "התרגיל החשבונאי", אשר אינו כה סבוך. המספרים בכותרת מייצגים את ההשקעה של מערכת החינוך או של המדינה בכל תלמיד בישראל בשנה. 40 אלף ש"ח לתלמיד במגזר הלאומי-דתי. 32 אלף ש"ח לתלמיד במגזר הממלכתי. ואולי ניחשתם – 26 אלף ש"ח בלבד לתלמיד במגזר הערבי. את הנתונים ליקטתי מתוכנית הרדיו של קרן נויבך "סדר יום", ברשת ב' בתאריך 12.10.2021.
אם כן, מה אומרים לנו המספרים? לא מעט. בגדול, מי מקבל יותר ומה משמעות הדבר לחייו של כל תלמיד בישראל. ברצוני לחבר את הנתון הזה לאקדמיה הישראלית. יותר נכון, לחוויה האישית שלי במהלך השנים שבהן אני מלמד ועובד באקדמיה של הפריפריה בצפון הארץ. בשנים האחרונות חלה עלייה משמעותית במספר הסטודנטים מהמגזר הערבי אשר לומדים לימודים גבוהים. בשנת 2019 הוכפלה כמות הסטודנטים מ-10% ל-18%, בעודם מהווים כ-15% מכלל האוכלוסייה בישראל. כלומר, על פניו, זהו הישג אדיר של כמות לומדים שכזו במוסדות להשכלה גבוהה.
אך אבקש הפעם לשתף אתכם בחוויות אישיות שצברתי במהלך שנותיי באקדמיה, שייתכן שתוכלנה להסביר מעט מהאירועים שמסעירים את החברה הערבית ויחסיה עם החברה הישראלית. איני טוען כי סיפורים אלה יכולים לשפוך אור על הכול ולהסביר את הסיבות לאלימות שהולכת ומתגברת, אך הם ללא ספק עשויים להאיר חלק מהן.
לפני כשנתיים, באוקטובר 2019 (כן, באותם ימים שלפני הקורונה) פתחתי שנת לימודים נוספת במכללה. הצגתי עצמי והתחלתי את השיעור. בעוונותיי, אני מרצה לרטוריקה. הסברתי לסטודנטים שיהיה עליי לאלץ אותם לעמוד בפני הכיתה ולנאום נאומים שאותם הכינו. בסוף השיעור פנתה אליי סטודנטית מבועתת ואמרה לי כי אין שום סיכוי שהיא תעמוד מול קהל. כששאלתי אותה מדוע, ענתה כי מעולם לא דיברה בפני אנשים מחוץ למסגרת המשפחה. היא גם הסבירה לי כי אחד מאחיה מלווה אותה במכללה ודואג שלא תתרועע עם תלמידים אחרים בהפסקות, ושבתום יום הלימודים תחזור מייד אל הכפר. היה עליי לדבר עימה ועם אחיה כדי לשכנע אותם שלא תוכל לסיים את לימודיה בלא שתעמוד מול קהל. למותר לציין שעברה את הקורס בשלום ובציון טוב.
במקרה אחר (ובמכללה אחרת) פנו אליי קבוצת תלמידות רעולות וציינו כי ההלכה המוסלמית לא מאפשרת להן לנאום בפני אנשים, אף שהן רעולות, וכי עליהן להגיש את הנאומים בכתב, כדי שלא ישמעו אותן מדברות בפני זרים בכלל וגברים בפרט.
עם פרוץ מגפת הקורונה, כשעברנו ללימוד בנוהל ב"זום", נוצרו קשרים אחרים עד מאוד. הפעם היו התכתבויות ארוכות בווטסאפ, הכיתתי אך גם הפרטי. בווטסאפ הכיתתי קלחו השיחות והדיבורים, בעוד שבאישי קיבלתי אותות מצוקה לרוב. בין הדברים הובהר לי כי ישנם נושאים רבים שהם טאבו מוחלט בקרב המגזר. הטאבו הגדול ביותר היה סביב הסיבות לאלימות בחברה. כולם דיברו על הנושא, כעסו, התלוננו ואף צקצקו במקלדת, אך לא היו מוכנים לפרט מה הסיבות כדי לא "להסתבך".
יכולתי לשתף כאן שיחות מסמרות שיער רבות, אך בשל קוצר היריעה ומגבלת המקום אשאיר את הנושא לתובנותיכם שלכם. די אם אסכם כי "עוד ארוכה הדרך לחירות". דברים שלקהלים דמוקרטיים וליברליים נראים כ"מובנים מאליהם", אינם כה מובנים וברורים לכולם.
7 תגובות
אם בארץ לא היו קמפוסים חרדיים הרי החרדים, ועוד יותר החרדיות שהיו מעיזים ללמוד היו תחת מגבלות לא פחות קשות מטעם המגזר שלהם
מאחר ובמספרים עסקינן- אז בן דרור ימיני פרסם אתמול כמה נתונים בנושא הנדון, שקיבל מאוהד חמו הבקי בפרטים: (מובא כלשונו)
" לפי הלמ"ס בקרב בני 69-55 הפער בבוגרי תיכון או מקבלי תעודת בגרות הוא של 17 אחוז לטובת היהודים. בגילי 44-35 הפער יורד ל- 0.7% ומכאן- מהפך! בגילי 34-25 פער מתהפך לטובת הערבים. 54% מהיהודים לעומת 54.9% בקרב הערבים. ועוד לפי הלמ"ס: בעשור שבין 2010 ל – 2020 עלה אחוז הסטודנטים הערבים באופן משמעותי בכול התארים. בתואר ראשון למשל – מ 13.1 ל- 19.2 אחוז, שיפור דרמטי. עוד אישוש מגיע ממחקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה, בעריכת נסרין חדאד חאג' יחיא: "בתוך חמישה עשורים עלה חציון ההשכלה (בקרב ערביי ישראל) מ 1.2 בראשית שנות הם- 60 של המאה ה- 20 ל- 12 בשנת 2015. מדובר בשיפור מרשים עוד יותר מזה שחל באוכלוסייה היהודית בתקופה הנדונה- מ 8.4 ל -13 כיום. חציון שנות הלימוד בשתי האוכלוסיות כמעט זהה"
בנוגע להכנסות נמצא לפי נתוני הלמ"ס:
"לשנת 2018 ההכנסה ברוטו כוללת של משקי בית בחברה הערבית עמדה על 13,831 שקל לעומת 22,939 שקל במשק בית יהודי. אכן מטריד, אבל כאשר עוברים להוצאות, מתברר שמשק בית ערבי הוציא 15.939 שקל בחודש לעומת 16,748 שקל במשק בית יהודי. כלומר- פער של כ- 5%! איך יכול להיות שמשק בית ערבי מוציא יותר ממה שהוא מרוויח? התשובה כוללת גם את הכלכלה השחורה.
בקרב בעלי תואר אקדמי , הוצאות משק הבית הערבי הן 22,170 שקל הגבוהות אף יותר מאלה של משק בית יהודי 20,571. מה שברור הוא שסעיף ההוצאות מבטא טוב יותר את רמת החיים מסעיף ההכנסות. הפערים שעדיין קיימים נובעים בעיקר מהשתתפות דלה של נשים בשוק העבודה. מדובר בעניין של מסורת ותרבות. אצל הנוצרים מקרב הערבים ההישגים אדירים, ובממדים שונים הם עוברים את היהודים. זה לא המדינה- זה מעמד האישה.
עכשיו- צא ולמד
תיקון טעות:
כאשר עוברים להוצאות, מתברר שמשק בית יהודי הוציא 15.939 שקל בחודש לעומת 16,748 שקל במשק בית ערבי. כלומר- פער של כ- 5%! איך יכול להיות שמשק בית ערבי מוציא יותר ממה שהוא מרוויח? התשובה כוללת גם את הכלכלה השחורה.
עשרות אחוזים מתושבי ישראל מנהלים אורח חיים של לפני אלפי שנים. חלקם ערבים, אבל לא רק הם.
המאמרים המסתמכים על ניסיון אישי הם המקוריים והמעניינים ביותר.
יש מצבים גרועים מאלה שאתה מתאר, אלימות נוראית בחברה הערבית.
הבעיה קשה כמו שתיארת. מה עושים? לא נראה לי שמישהו פועל בכיוון.