חוכמתה הגורלית של חוה

שני סיפורי הבריאה בספר בראשית מציגים במרכזם את הדו-מיניות של ההוויה האנושית. הסיפור הראשון: "ויברא אלוהים את האדם בצלמו… זכר ונקבה ברא אותם" (בראשית א, כז). 'אדם' הוא שמם של הזכר והנקבה. ההבחנה ביניהם היא ביולוגית כמו בכל החי. שניהם נבראו יחד בצלם האל, שניהם קיבלו את השליטה בטבע ואת הברכה 'פרו ורבו' והעולם כולו נברא למענם. לפיכך, עקרון הקיום האנושי המוצג בסיפור הראשון הוא השוויון בין גבר לאשה, שתוצאותיו גורל וייעוד משותפים.

הסיפור השני (בפרק ב) מציג עולם מושגים שונה. סיפור זה מתאר שרשרת עלילתית המציגה את ההוויה הדו-מינית מהיבטים חברתיים ופסיכולוגיים. סיפור זה דן בשאלות כמו מהו היחס בין האיש לאישה ומה תפקיד כל אחד מהם. בסיפור  השני, בניגוד לתיאור המופשט של האדם המוצג בסיפור הראשון, מוצגת בריאתו המוחשית של האדם – האיש (ב ,ז). בהמשך מתוארת בריאתה של האישה, שראשיתה במחשבת האל: "לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו" (ב, יח). מחשבת האל אינה נוגעת לאשה כי אם לאיש. מטרתה – למנוע  את בדידות האיש. כמענה לכך בורא האל בשלב הראשון את החיות. אך הן אינן מספקות מענה לבדידותו של האיש. לפיכך במחשבה שנייה, בלית ברירה, מופיעה האישה, שנבראת מצלע האיש. משמע, האישה נבראה למען האיש ולא נבראה כתכלית לעצמה. לעומת זאת, בריאתו של האיש הייתה מכוונת מראש: "ואדם אין לעבוד את האדמה" (ב, ה) ונועדה  להביא את הבריאה לידי שלמות. בתיאור זה אין יסוד שוויוני, אלא היררכיה ברורה – האיש ואחריו האישה. אך אי-שוויון זה אינו הופך את האישה לנחותה מבחינה תבונית. דומה כי סיפור גן העדן והגירוש  מציג דווקא את עליונותה התבונית של האישה, כפי שנראה בהמשך.

לאחר בריאת האדם (ב, ז) העניק האל לאדם שליטה על הטבע (ב, יט–כ). אך השליטה אינה מוחלטת, שכן שליטה מוחלטת משמעותה ידיעה מוחלטת. הגבלת הידיעה, כלומר הגבלת השליטה בטבע, מתבטאת בציווי האל: "מכל עץ הגן אכל תאכל. ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו" (ב, טז–יז). את ההגבלה הזו קיבל האדם ללא כל עוררין גם לאחר בריאת האישה. חיי האיש והאישה המשיכו להתנהל בגן למישרין בהרמוניה בין האדם לבין האישה ובין האדם לבין החיות. תהליך הערעור והשבר של מצב זה מתחיל בדברי הנחש. הנחש מוגדר בתור "ערום מכל חיית השדה" (ג, א). הנחש הוא נציגו של הטבע. ייתכן שהוא מייצג את אותו חלק בידיעת הטבע שנשלל מהאדם.

הנחש הערום מתחיל דווקא במלאכת הפיתוי של האישה. לכאורה, היינו מצפים שיפנה דווקא לאיש, שנחשב עליון בהשוואה אליה – אם יצליח הנחש לפתותו, יצליח האדם בקלות רבה לפתות את האישה. היא הרי תעשה את מה שיאמר לההאיש, שכן הוא עליון מבחינה היררכית. אך לא כך הוא. הנחש מבין שהאישה נבונה. לכן גם אם יצליח לפתות את האיש, לא בטוח שהאיש יצליח לפתות את האישה. לפיכך בחר הנחש לפתות ולשכנע את האישה. אם היא תתפתה, חזקה עליה שתדעלשכנע את האיש, ולא להפך.  הנחש נוהג בחתרנות. בדבריו הוא קורא תיגר על סמכות האל כבעל הידע. הוא פותח את דבריו בלשון דמגוגית: "אף כי אמר אלוהים לא תאכלו מכל עץ הגן" (ג, א). הנחש מקצין במכוון את הצו ומציגו כבלתי סביר, כצו שאינו ניתן למימוש. בדרך זו מנסה הנחש לעורר באישה כעס כלפי האל על שאסר לאכול מפרי הגן. אין ספק שדברי הנחש גרמו לאישה, שעד כה לא הוטרדה מאיסור האכילה מעץ זה, להתייחס לעץ זה ולהרהר אחרי צו האל.

אפלטון אמר שכל למידה מתחילה בערעור – הערעור מוביל את האדם לסקרנות והסקרנות מובילה ללמידה.  מתגובת האישה לדברי הנחש עולה כי הבינה היטב את הצו אף שלא שמעה אותו בעצמה מפי האל. האישה חוזרת על דברי האל כמעט במדויק: "מפרי עץ הגן נאכל. ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלהים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו פן תמתון" (ג, ב–ג). ראשית האישה מתקנת את דברי  הנחש ומציגה את הצו של האל כצו הגיוני שניתן לחיות עמו. בניגוד לדברי הנחש, אין מדובר באיסור לאכול מכל העצים, אלא באיסור המתייחס לעץ אחד בלבד מתוך כל עצי הגן.

השינוי שהכניסה האישה: "העץ אשר בתוך הגן" לעומת הצו שבו האל מציין את שם העץ: "עץ הדעת טוב ורע", עשוי ללמד כי אף שעד כה לא ייחסה האישה  חשיבות יתרה לעץ זה, דברי הנחש גרמו לה להתייחס לעץ. לכן היא מציגה אותו בתור עץ מרכזי בגן. שינוי נוסף הוא הסייג שהוסיפה לצו האל: "ולא תגעו בו", בעוד האל ציווה רק "לא תאכלו ממנו". אפשר שלפנינו משתקף מאבק פסיכולוגי פנימי כפי שהציגו חז"ל: "הנחש הוא שטן הוא יצר הרע הוא מלאך המות" (בבא בתרא טז א). "דברי הנחש, העוסקים כביכול בדברים שהם מכבשונם של עולם, מקורם לא בהוויה שמחוץ לאדם, אלא מקורם בתוככי האדם" (קיל, 1977, ספר בראשית). מרגע שהחלו להיווצר בה עניין וסקרנות כלפי העץ, האישה הערימה במכוון סייג נוסף על מנת למנוע מעצמה כמה שניתן את הפיתוי לאכול מפריו. כבר מתגובתה מתגלה האישה כחכמה עוד בטרם אכלה מפרי העץ.

הנחש מבין שהצליח בשלב הראשון לעורר את סקרנותה של האישה, אך עם זאת עדיין לא הצליח להובילה לידי הפרת הצו. לפיכך, עתה הוא מכוון את דבריו בדיוק לדבר שעשוי לערער את יחסה לצו האל: "לא מות תמתון כי יודע אלהים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כאלהים יודעי טוב ורע" (ג, ד–ה). הנחש פותח בשלילה של המוות שעלול לבוא כתוצאה מהאכילה, ומסיים בדבר המשמעותי ביותר שעשוי להוביל לפיתוי.  אמצעי רטורי ידוע הוא שיש להציג את הטיעון המשמעותי ביותר בסוף, כיון שהטיעון  האחרון ממשיך להדהד במוחו של הצד השני. בטיעון האחרון מציע הנחש לחוה את הידיעה הגבוהה שבאמצעותה ידמה האדם  לאל. נקודה זו מעצימה את הערעור, והדבר מוביל  לסקרנות רבה יותר. חוה אישה נועזת, מרדנית וסקרנית, והיא מבינה שיש לה הזדמנות פז לדעת ולהבין עוד. מעתה הידע לא יהיה נחלתו הבלעדית של האל. אך על אף זאת, לא נאמר כי האישה אכלהמיד. הכותב מציג זמן סיפר ארוך יחסית, שבו האישה מתבוננת בעץ ובוחנת אותו: "כי טוב העץ למאכל וכי תאווה הוא לעיניים ונחמד העץ להשכיל" (ג, ו). רק לאחר שבחנה והפנימה את תכונותיו של העץ וחשבה על הרווח שבאכילה מול ההפסד שבאכילה, החליטה חוה לאכול ממנו.

 כדי להבין את הרווח שבהפרת הצו, נבחן את משמעות הצו: "ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו" (ב, יז).  פירוש הפועל "ידע" – תפס בחוש או בשכל. הפועל "ידע"  מתקשר גם להבנה רוחנית וגם להבנה מינית (בראשית ד, א). דומני כי בצו זה כלל הכותב את מגוון הפירושים, שמשמעותם הכוללת מבטאת את בגרות האדם על כל היבטיה. משמע, במניעת האכילה רצה האל למנוע מהאדם להתבגר, לחיות באופן עצמאי. האל רצה להשאיר את האדם מתהלך בגן כשהאדם נתון לחסותו ולחסדו באופן מוחלט, בדומה לילד קטן הנתון לשליטת הוריו. תהליך התבגרותו של אדם הוא תהליך אטי שבו הוא משיל בשלבים את חסותם ואת הגנתם של הוריו והופך בהדרגה לאדם עצמאי מבחינה פיסית ונפשית הדואג לעצמו. פירוש זה תואם את שהושת על האדם לאחר אכילה מעץ הדעת: "בזעת אפך תאכל לחם" (בראשית ג, יט). מרגע יציאתו של האדם מגן העדן הוא נפרד מתלותו באל והופך לאדם בוגר הדואג בעצמו למחייתו.

 אסלין (1954) הציג זווית נוספת, המראה פן נוסף בבגרותו של האדם. לדעתו, האדם קיבל את השליטה על החיות בהיותו נתון בעצמו לשליטת האל. האכילה מעץ הדעת העניקה לו את היכולת המוסרית, שהייתה עד כה זכות המיוחדת לאל בלבד. המוסר נשען בראש ובראשונה על יכולת ההבחנה של האדם בין טוב ורע. ככל שאדם מתבגר יכולת זו משתפרת. השאלה הגדולה היא עד כמה האדם מיישמה בחייו. "עץ הדעת טוב ורע" מתפרש כאמור גם כידיעה המינית – "תאוות המשגל" כדברי אבן עזרא, ובעקבותיו אהרליך שפייזר (1899) ואחרים.  פירוש זה נסמך על קורות אדם וחוה לאחר אכילת הפרי האסור: "ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי ערומים הם" (בראשית ג, ז). פירוש זה אף מתבהר מהשוואת סיפורנו לעלילת גִלגמש, שלפיה אנכידו, הגיבור הפראי, הפך לבן תרבות ול"חכם כאלהים" לאחר שפגש באישה והתנסה בחוויה המינית (גלגמש, לוח 1 טור IV, שורות 29, 34). ההבנה המינית אף משתלבת  ברעיון שלפיו "עץ הדעת טוב ורע" משמעותו בגרות, שכן הידיעה המינית היא חלק אינטגרלי ובלתי נפרד מתהליך התבגרותו של  האדם.

אם כן, בתהליך בגרותו של האדם הולכת ומתעצמת יכולת הבחירה בין טוב לרע;מתעצמת תבונתו המינית ובד בבד הולכת וגדלה יכולתו להיות עצמאי. לפיכך נראה כי סיפור גן העדן הוא סיפור אטיולוגי המלמד על מסע האדם אל העצמאות; על פרידה מתלותו באל – בהגנתו ובחסותו– ועל הליכה לקראת משא כבד של קבלת אחריות על חייו לטוב ולרע, חיים שבהם הוא עובד קשה לפרנסתו, מקיים יחסי מין ומוליד ילדים: "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו" (ב, כד). כך פועל הטבע האנושי. רעיון זה משתלב בדבריה של  אמית (1998), המציינת כי תיאור גן העדן מציג חיים תמימים – אוטופיזם, שבמסגרתם אין מאבקי כוח הקשורים בערכים חומריים, בשלטון או במין, אותם גורמים שהם בבחינת יצרים ותאוות המניעים את עולמנו.  עולה כי החיים בגן עדן אינם  חיים של אדם בוגר ועצמאי הנאבק ביצריו, אלא חיים של תינוק שאינו מודע כלל לקיומם של יצרים מלבד הצורך באכילה והשוטטות במרחב המוגבל תחת עינם הפקוחה של הוריו. כדברי אהרליך: "דעת טוב ורע היא דעת הכול". בוכנן (1974) מצייןגם הוא כי "עץ הדעת טוב ורע" הוא ידיעה כללית של כל דבר, ומביא לסימוכין את הכתוב בסרך העדה 10, 1–11: "מלאת לו עשרים שנה בדעתו טוב ורע",ולדברי ווסטרמן (1974) זוהי היכולת להגיע לידיעה כוללת על העולם.

לאחר שהאישה אוכלת מהפרי היא נותנת את הפרי לאדם. אדם, אף ששמע את הצו במישרין מפי האל, כלל לא היסס, לא שאל ולא חקר, אלא אכל מיד מהפרי האסור. באכילה זו הצהיר למעשה האדם כי הוא נענה לאשתו ולא נענה לאל. בכך בדיוק מאשימו האל (בראשית ג, יז):

"כי שמעת לקול אשתך   ותאכל מן העץ

אשר צויתיך לאמר         לא תאכל ממנו".

רעיון זה מוטעם בתקבולת הניגודית, שבאמצעותה מוצג הניגוד בין צו האל לבין השמיעה לדברי האישה שהובילה להפרת הצו.

חוה מוצגת בתור אישה אסרטיבית לעומת הגבר החלש. בהחלטתה לאכול מעץ הדעת היא מוחה על אחיזתו הבלעדית של האל בידע. האכילה מעץ הדעת היא מעשה של מרי. הבחירה האנושית הראשונה הייתה קבלת הצו האלוהי שלא לאכול מהעץ, אך הבחירה להפר את הצו היא הבחירה האנושית המהפכנית הראשונה. דומה שבהפרת הצו השלימה חוה את משמעות חופש הבחירה, בכך שבתחילה בחרה לקיים את הצו ואחר כך החליטה להפר אותו. בעוון האכילה החמיץ האדם את חיי הנצח. אך שכרו היה שהפך ליצור תבוני בעל דעת ובעל אפשרות להיות נוכח בפני עצמו. קאמי, במסה 'המיתוס של סיזיפוס', אמר: "המרד הוא נוכחותו המתמדת של האדם לפני עצמו… מרד הוא הביטחון בקיומו של גורל מוחץ, ללא השלמה העשויה להתלוות לכך". חוה הותירה לאל את השליטה על העולם ועל חיי הנצח, אך הובילה את האדם לבגרות ולזקיפות קומה כמי שאחראי על חייו, על משפחתו ועל פרנסתו שכן כאמור "בזעת אפך תאכל לחם".

תבונה משמעותה גם היכולת לקבל את המצב האנושי, כולל מיניות ומוות, ולהעדיף את שמירת נצחיותו של המין האנושי באמצעות לידת ילדים, על פני נצחיות אינדיווידואליסטית בלתי אפשרית. הגירוש מגן העדן עיצב את המהות האנושית. האדם הפך לאישיות חופשית ברגע שהבין שאנושיות משמעה נשיאת משא. הקיום האנושי אינו מתמצא בחיי בטלה תלותיים המובילים להדוניזם ולרדיפת תענוגות. לא בכדי תיאור התפכחותם של אדם וחוה מוצג באמצעות הבנתם כי עירומים הם, ופעולתם העצמאית הראשונה לאחר האכילה הייתה תפירת לבוש. הלבוש מבחין בין האדם לבין החיה בבחינת מותר האדם מן הבהמה. העירום מתפרש באופן מטפורי כביטוי לחוסר הגנה של האדם כלפי עצמו. בגן העדן חי האדם בהגנה מוחלטת של האל, ולכן לא היה זקוק להגנה אחרת. גירושו משם השאירו עירום ועריה, ומעתה הוא צריך לדאוג לא רק לבגדיו אלא גם להתמודד בכוחותיו הפיסיים והרוחניים עם חייו מחוץ לגן.

החיים מחוץ לגן מציגים מציאות קשה, המתבטאת בעונשים שקיבל האדם. העונשים הממוקדים במערכות היחסים שבין אדם לאדם (אשתו) ובין אדם לבין סביבתו – חיה ואדמה. על אף שהעבירה שבוצעה היא נגד האל, העיקרון המנחה בעונשים הוא ההיפרדות והניכור (ברתור, 2000).  ניכור בין האדם לבין בעלי החיים: "ואיבה אשית בינך ובין האשה" (ג, טו), מעונשו של הנחש;ניכור בין בני האדם עצמם:"ואל אישך תשוקתך והוא ימשל בך" (ג, טז); בין האדם לבין האדמה: "ארורה האדמה בעבורך וקוץ ודרדר תצמיח לך" (ג, יז). ניתן לומר כי ההיפרדות מגן עדן משמעותה לא רק גירוש ממרחב ספציפי, אלא גם איבוד ההרמוניה שהייתה קיימת בין האדם לבין האדמה לבין החיה. הרמוניה שהתקיימה רק כשהאדם היה נתון לחסותו הבלעדית של אלוהים בגן העדן.  משמע, הניכור הוא לא רק בין האדם לבין האל, הגירוש משמעותו גם ניכור בין כל מרכיבי העולם. דומה הדבר לסיפור עלילת גִלגמש, שבו אנכידו חי לפני הפיתוי בהרמוניה עם הטבע – הגן. אך לאחר הפיתוי החל מאבקו בטבע:"ראתה שמחו'ת את ייצור האדם, את עלם הפרא ילוד תוך-תוכי השדה… אחר אשר שבע חשקה, שם פניו אל עבר בהמתו. ראוהו, את אנכידו, הצביות, ותשעטנה, בהמת השדה נסה מפני בשרו"(לוח ראשון, שורות 178–198). ניתן לומר אפוא כי מרגע הגירוש מגן העדן מוטלת על האדם האחריות לאחות עד כמה שניתן את הניכור בין מרכיבי העולם ובינו לבין האל. ככל שיצליח האדם לצמצם את הניכור כן ייטב לו ולהפך. יכולתו והצלחתו של האדם בכך נתונה לאחריותו הבלעדית, המתבטאת במידת יכולתו להבחין בין טוב ורע, יכולת שאותה העניק האל לאדם .

 האכילה מהעץ האסור, שהפכה את האדם לתבוני, חייבה את האל לגרש את האדם מגן עדן. הגירוש אינו עונש על הפרת הצו. את העונש על הפרת הצו קבלו אדם, חוה והנחש (ג, יד–יט).  האל הבין כי כל עוד האדם היה שרוי בחוסר ידיעה הוא יכול היה להמשיך לחיות בגן העדן. אך מרגע שאדם גילה את התבונה, הוא היה עשוי לאכול מעץ החיים ולקבל חיי נצח. בכך עלול היה להצטמצם שוב ההבדל בינו לבין האל: "הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע" (ג, כב). חששו של האל ממצב זה הוא שיצר את הצורך לגרש את האדם מגן העדן. האל מאפשר לאדם לחיות מחוץ לגן העדן חיים סופיים המתנהלים תוך אחריותו המלאה של האדם למעשיו לטוב ולרע. חוה הובילה את האדם מהתמימות הנצחית הבלתי משתנה אל עבר הוויה דינמית, שבה עצמאותו ובחירתו של האדם הן הקובעות את מהלך חייו עד סופם.

אם בגן העדן החלה חוה את מרידתה באל בניסיונה להידמות לו בידע, הרי בהמשך בוחנת חוה את הדרכים למימוש ידיעתה. חוה מתגלה כנועזת וכבעלת גאווה המתבטאת בתחום היצירה – ההולדה. לאחר הגירוש מגן העדן יולדת חוה את קין ואומרת: "קניתי איש את ה' " (ד, א). משמעות הפועל "קנה" היא "ברא", על פי "לאל עליון קונה שמים וארץ" (בראשית יד, יט). שורש זה מתקשר גם לבריאת האדם: "כי אתה קנית כליותי, תסוכני בבטן אמי" (תהילים קלט, יג). קאסוטו (1987) ביאר כי חוה בשמחתה על לידת בנה מתגאה בכוח יצירתה ומעמידה את עצמה כשותפה וכשווה לאל ביצירתו. רוצה לומר, האל ברא את האיש הראשון ואני את האיש השני. בדבריה מנסה חוה לערער על בלעדיות הבריאה של האל. חוה נוהגת כמו האלה אשרה המכונה "קנית אילים". במדרש השם חוה: "כי היא היתה אם כל חי" (ג, כ), ניתן להבחין בשריד מיתולוגי קדום שבו היו האלות חלק בלתי נפרד מהבריאה, גם אם בתפקיד משני ותחת חסותו של האל השליט (פרדס, 1996). הנחש אומר לאשה: "והייתם כאלהים יודעי טוב ורע" (ג, ה), רש"י פירש: "יוצרי עולמות". הידע המיני הוא היכולת לפרות וללדת. יכולת זו גרמה לחוה להניח כי היא עומדת בשורה אחת עם האל. לאחר האכילה מקבלת חוה עונש כפול, "והוא ימשול בך" – מידה כנגד מידה על כניעתו של בעלה ששמע לה ואכל מן העץ. אך היכן עונשה כלפי האל? נראה כי עונשה כלפי האל הוא בקביעה: "בעצב תלדי בנים" (ג, טז). האל נתן לחוה את היכולת ללדת, אך חוה לא הבינה את גבולותיה. חוה לא הבינה כי יכולת זו היא בחסד האל. היא ראתה עצמה כבוראת, כמו האל. לפיכך עונשה הוא לידה בעצב ובייסורים. זו דרכו של האל להזכיר לאדם את המרחק בינו לבין האל. גם אם ניתנה לאדם יכולת הבריאה, אל לו לאדם להחשיב עצמו לאלוהים. עליו לזכור תמיד כי בחסד האל הוא בורא. עונש זה לא הספיק לחוה. היא עדיין לא הבינה את מקומה מול האל, וכאמור הצהירה לאחר לידת קין: "קניתי איש את ה' " (ד, א).  כלומר בראתי עם אלוהים ואני שווה לאל בכוח בריאתי. גורלה היה שבנה האחד רצח את אחיו. זהו עונשה של חוה על הגאווה. חטא הגאווה נתפס כקריאת תיגר נגד האלים בכל התרבויות, לכן נחשב כחטא קשה בכל התרבויות.

בהמשך מסופר כי חוה יולדת בן נוסף: "וידע עוד אדם את חוה אשתו ותלד בן ותקרא את שמו  שת, כי שת לי אלהים זרע אחר תחת הבל כי הרגו קין" (ד, כה). במדרש שמו של "שת", האל הוא הנושא. האל הוא ששת לה זרע . במדרש השם "קין", חוה היא הנושא: "קניתי איש את ה' ". עתה, בלידת שת מצהירה חוה כי האל הוא הבורא, הוא שנתן לה את הכוח להרות. משמע, אם בלידת קין חשבה שיכולת הבריאה שלה שווה ליכולת הבריאה של האל, הרי בלידת שת היא מבינה את מקומה. קאסוטו ביאר: "עתה דבריה של חוה, ששרויה בעצב על מות בנה, מדברת בשפה רפה ובצניעות. עתה מביטה על בנה כמתנה שניתנה לה מידי האל". חוה הבינה כי גאוותה על יכולת הבריאה שלה הביאה הרס על יצירתה. רוצה לומר, הידע והאינטלקט כשלעצמם ללא ענווה וללא צניעות מובילים להרס. חוה מבינה שהשמים הם הגבול אך לא מעבר לכך. מעבר לכך יושב האל שבחסדו מנהל את הבריות.

אחד המוטיבים השולטים בספר בראשית הוא שאחרי העונש באה בריאה חדשה, ויש פיוס בין האל לאדם (גן עדן, קין והבל, המבול). כך גם לפנינו, חוה מקבלת בן נוסף ונותנת לאל את הכבוד המגיע לו. דומה כי לאחר לידת בנה שת מגיעה חוה למודעות עצמית. חוה מקבלת את מרות האל אך מנגד אין היא מביעה כניעה ביחס לאדם. חוה ממשיכה להתייחס לפרייה ורביה כדרך להתקשרות עם האל. שמות בניה מתפרשים ביחסה אל האל. כך גם במדרשי השם שנותנות רחל, לאה וחנהלבניהן. מבחינה מסוימת השמות משמשים מקבילה להתגלות האל לגברים (פרדס, 1996). למעשה, סיפורי העקרות באו במידה רבה כדי לענות על חסרונן של האלות בחשיבה המונותיאיסטית.

חוה, אם כל חי, הצליחה לשכנע את בן זוגה לאכול מהפרי האסור. בכך הובילה את האדם אל מסע  התבונה, הבגרות והעצמאות, ששינה את גורלו ואת מעמדו של  האדם ביקום.