מורה לחיים או חיים כמורה

באחד הקורסים שלמדתי בתואר הראשון, המרצה היה אדם נכבד. בעל תארים. פרופסור. זכור לי אולם הרצאות גדול ובו מאות סטודנטים. המרצה עמד על הפודיום שלו והחל בהרצאתו. לאחר כשבע דקות התחלנו לשמוע נחרות. במקרה הן לא היו שלי, אך זכור לי היטב כי גם לי היה קשה להתמודד עם מונוטוניות ההרצאה. הבטחתי לעצמי שאם אהיה מרצה, לעולם לא אהיה כה משעמם.

האוניברסיטאות הראשונות שהוקמו באירופה, אי שם במאה העשירית לספירה, היו בעצם גילדות מקצועיות שריכזו תחת כנפיהן חוקרים ומומחים שהתמקדו בסוג או בענף ידע מסוים, למשל רפואה או משפטים. הן נשענו על רעיון "האקדמיה" של אפלטון, יותר משלוש מאות שנה לפנה"ס, שכלל שילוב לימודי פילוסופיה ומתמטיקה עם ספורט. אנשי רוח אירופים חשובים כמו ארסמוס דסידריוס איש רוטרדם או פיקו דה לה מירנדולה ואחרים בלטו בשינויי הדגש והדרך שהעניקו לאקדמיה תוך שילוב דוקטרינה כנסייתית של התקופה. עם השנים התרחבו תחומי העניין והלימוד ובמקביל הלכה וגדלה ההתמקצעות של תתי-המקצועות ופירוק מקסימלי של כל תחום מחקר ולימוד לגורמיו. כך הגיעו המוסדות להשכלה גבוהה לפקולטות ולמבנים עצומים ונרחבים.

במאמר הקודם ("מתחת לרדאר") כתבתי על חשיבות המוסדות להשכלה גבוהה עבור תלמידים שאינם מותאמים למערכות הלמידה המקוונות בשלט רחוק. הפעם ברצוני להתמקד דווקא במורים או במרצים עצמם. אתחיל בהצהרה: הוראה איננה סידור עבודה. במילים אחרות, מי שהגיע ללמד במטרה למצוא פרנסה ותעסוקה בלבד, צריך להיות חוקר ולא מורה. העובדה כי חלק ניכר מהמרצים ואף מהמורים נמצאים במוסדות להשכלה גבוהה לשם הבטחת פרנסתם ולא בשל הרצון העז ללמוד וללמד, ידועה. מי שאין בקרבו רוח סקרנות ורצון להנחילה הלאה, מקומו לא צריך להיות על דוכן המרצים. מרצים שכל רצונם הוא לחזור לחדר העבודה שלהם במהירות האפשרית, מפספסים חלק חשוב מייעודם של המוסדות האקדמיים – למידה, חשיבה, הפריה הדדית והנחלת הידע.

בפעם הראשונה שנכנסתי לחדר מורים בתחילת סמסטר וראיתי פנים נפולות של מרצים (ושל תלמידים), ושמעתי משפטים כמו "עוד 13 מפגשים לסיום הסמסטר", ו"תודה לאל, זה נגמר" בסיום הסמסטר, כבר הבנתי שהללו הגיעו לשם סידור עבודה. לא פעם אני נתקל גם בסטודנטים מתנשפים המציינים כמה סבל יש בלימודים באוניברסיטה ושהם שם רק בשביל התואר. כשזה המצב, אין תמה שתלמידים רבים מאושרים מהמצב שאליו הועברה האקדמיה בעל כורחה: למידה בשלט רחוק שמטרתה היחידה היא לסיים סמסטרים כדי להשיג את "התואר המיוחל".

כולנו יודעים לצטט משפטים נדושים כמו "ידע הוא כוח" של פוקו, או "אם אתה רוצה שילדך יקבל את החינוך הטוב ביותר האפשרי, למעשה חשוב יותר להביא אותו למורה מעולה, מאשר לבית ספר מעולה" של ביל גייטס. אך האם אתם זוכרים את אותו רגע מזוקק שבו קראתם, באמת קראתם את הדרך שבה הגיע דקארט למשפט "קוגיטו ארגו סום"? מהם הסיכויים שהייתם קוראים את זה לבדכם? ויותר חשוב, האם המורה התרגש בעצמו כשהנחיל לכם את הידע הזה?

אם התשובות לשאלות לעיל הן: "אין לי מושג על מה מדובר", או "לא זוכר שזה היה מרגש", או "לא זוכר מי היה המורה או המרצה שלימד אותי זאת", הרי שעניתם לבד על השאלה הבאה: האם המרצה צריך להמשיך בעבודתו? אבל אם אתם כן זוכרים את הפרטים, אפילו שעברו שנים רבות או מועטות, כנראה יש חשיבות לדמותו של המורה או המרצה.

קשה לי להאמין שבדרך ה"יעילה" שבה אנו הולכים אל הלמידה המקוונת, תהיה השראה לדור העתיד. מי שירצה לומר לי כי חייבים ללכת בנתיב המקוון הן בבתי הספר והן במוסדות ההשכלה הגבוהה יטען גם כי הטכנולוגיה מובילה אותנו לשם. בהכרח. ואני טוען, מורה טוב הוא מורה שנוכח בליבו ובנשמתו. הלב והנשמה הללו מושכים אותו ללמד. אם אינו חש זאת, שלא יְלמד. שפשוט לא יהיה מרצה.