מתחת לרדאר

זה יותר מעשור שאני מלמד במספר מכללות אקדמיות בצפון הארץ. הקורונה הגיעה כמובן גם אלינו. "למידה מרחוק" – זה השם המקצועי למשהו שאני מאמין כי יכתבו עליו מחקרים אקדמיים רבים בקרוב ובעתיד. הקונספט של האוניברסיטה הפתוחה – תלמידים לומדים מרחוק באמצעות המחשב – הוא המהות של למידה זו. עד כאן, טוב ויפה. כולנו מבינים את המשמעות וטורי התייחסויות שונים צובעים כמעט כל תכנית בוקר ועמודים פנימיים בעיתונים המודפסים והמקוונים. עד כאן, הכול רגיל.

אני רוצה להעלות על הפרק את הסטודנטים האבודים. אלה שנמצאים כרגע מתחת לרדאר. נדמה שהפתרון המהיר שהציגו המוסדות האקדמיים – למידה מרחוק – הציל את שנת הלימודים הנוכחית, וניתן רק לברך על הזריזות בנקיטת הצעדים להצלת המצב. יתרה מכך, במחשבה נוספת נראה כי לא מדובר אך ורק בפתרון לשם סיום שנת לימודים אלא גם בהשלכות רחבות בהרבה. שילוב בתעסוקה עתידית, משאבי ענק היורדים לטמיון, דירוג אקדמי תעסוקתי, סיום לימודים ויציאה לשוק העבודה המקרטע גם כך ועוד ועוד. פתרון הלמידה מהבית באמצעות תוכנות ומחשבים הוא נהדר. יש שיטענו כי זה העתיד, או יותר נכון – ההווה כבר כאן.

כאן המקום להתחיל ולהציף נתונים שאולי יתחילו להעלות בעיות מסוימות ולהעיב מעט על חגיגת הלימודים המקוונים. אתחיל בבעיית לקויות הלמידה. הערכות גסות מדברות על כך שבין עשירית לחמישית מהסטודנטים בארץ, אולי אפילו יותר, סובלים מהפרעות למידה שונות. ההפרעות מתחילות בדיסלקציה, דיסגרפיה, דיסקלקולציה, עוברות דרך היפראקטיביות וממשיכות אל קשיי ריכוז כלליים, לקויות שפתיות ולקויות כלליות אחרות. חישבו על זה לרגע, כל סטודנט חמישי סובל מכך. בואו נוסיף על הנתונים הקליניים הללו את העובדה שלא לכל סטודנט יש אמצעים כלכליים כדי לארגן מחשב טוב, רמקולים ומיקרופונים – כלי עזר הכרחיים בלמידה מקוונת ובלמידה מרחוק. נוסיף על כך את העובדה שחלק מהתלמידים פשוט אינם מסוגלים ללמוד בתנאים המסיחים את הדעת – והנה קיבלנו מתכון מצוין לנשירה ברורה מהאקדמיה מחד גיסא, ותלמידים שאיש אינו יודע מה הם למדו או מה קורה איתם מאידך גיסא.

עכשיו חישבו על המצבים האלה: במקום מוסדות להשכלה גבוהה, ישנם מחשבים. אתרים. רשתות. החיסכון הכלכלי אדיר. יתרון עצום ובולט לעין. יעילות, חיסכון וצמצום. האמריקנים היו מכנים זאת "רזה וקשוח" (lean and mean). ואילו העמדה שלי ברורה, אולי מיושנת, אך חד-משמעית: יש לשים לב שלא זורקים את התינוק עם המים. החשש הגדול לדידי הוא בכך שהמעבר הכפוי, בשל הקורונה, יגרום לנשירה של סטודנטים שהיו יכולים, עם מעט תשומת לב אנושית, לסיים לימודים אקדמיים, עם היתרונות שבתואר. הראשונים שייזרקו החוצה יהיו הקבוצות החלשות ובעיקר המגזרים המוחלשים. אני מדגיש, לא כל אחד צריך וראוי שילמד לימודים אקדמיים. אבל הסינון כאן משנה את הקריטריונים העיקריים שלשמם הוקמו המוסדות.

איני מדבר כאן כלל על חשיבות המעבדות השונות וההכשרה שבאה בעקבות התנסות. איני מדבר גם על העובדה כי מורים ומרצים ייאלצו לשנות חלק גדול באחד הממדים העיקריים בהוראה: המגע האישי. זיהוי בעיות בזמן אמת, חום, הבנה וכן "מרכיב ה-X" – אותו רכיב של הרגש האנושי שמבדיל אותנו מהמכונה.

מורה או מרצה ממוצעים יזהו במבט אחד ראש מורכן או תנוך אוזן סמוק, אשר שעות רבות של חשיפה לזום לא תאתר, בעיקר משום שאנו, המרצים בעזרת הטכנולוגיות האלה, כמעט איננו רואים את תלמידינו, ובהכרח גם פחות קשובים אליהם. המונח הומניזם הולך ומפנה דרכו בהתמדה אל הניכור התעשייתי או אולי אל אותו זמן הולך וקרב (ויש שיתנו לנו להאמין כי תהליך זה הוא הכרחי, דטרמיניסטי ממש) שבו המכונה תחליף את האדם בכלל.

הכיוון הכללי שבו צועדים המוסדות להשכלה גבוהה הוא בלתי נמנע. יש לצעוד עם הזרם. אולם יש גם לשים לב שבזמן המעבר לאוטומציה ולרובוטיקה, נשאיר את אותו רכיב קטן שהיה קיים במוסד האוניברסיטאי עוד מימי הביניים: חדשנות, רגישות ואנושיות.