אמת לאמיתה על צרכנות ועל אקדמיה

ברשימה הנוכחית אני מבקש לגעת בנושא הנפיץ ביותר בוויכוח המתחולל בשבועות האחרונים על ההשכלה הגבוהה בישראל, והוא הקשר בין איכות אקדמית למקורות מימון. ההנחה המקובלת על מרבית המשתתפים בוויכוח היא כי מוסדות פרטיים חשופים יותר ממוסדות ציבוריים לגחמותיהם של הסטודנטים הלומדים בהם, ולכן הם עלולים להוריד את איכות ההשכלה שהם מספקים להם. אני מאמין שהם טועים. שיטת המימון הציבורי הנהוגה בישראל חושפת את המוסדות הציבוריים לאותה סכנה בדיוק, בלא כל הבדל כמותי או איכותי. אני מאמין שרובם מתמודדים עם סכנה זו באופן ראוי רוב הזמן, אך הם אינם עושים זאת בשל ציבוריותם ולכן אין שום סיבה לחשוד במוסדות פרטיים שהם עושים זאת אחרת.

כלכלת ההשכלה היא הכלכלה היחידה שבה הצרכנים לוחמים בעקשנות ובזעם על מנת לקבל פחות מהמוצר שהם אמורים לקבל. אין אדם שאינו רוצה תיאורטית להשכיל, אך מעטים מאוד האנשים המוכנים לבצע מרצונם את המטלות האישיות הקשות הכרוכות בהשכלה לכל דרגיה. מי שאינו מוכן להכיר באמת פשוטה זו מוזמן לשלוח בתגובה למאמר זה סיפור אמתי על כיתת סטודנטים במוסד כלשהו להשכלה גבוהה בישראל שדרשה ממוריה להוסיף קורסים, הרצאות, עבודות, סדנאות, סמינרים, בחנים, בחינות ובעיקר – מטלות קריאה. המציאות המשותפת לכל המוסדות להשכלה גבוהה, ציבוריים כפרטיים, היא שמרבית המורים מוכנים לדרוש מתלמידיהם יותר ומרבית התלמידים דורשים, כמעט תמיד, לקבל פחות.

הישגיהם של נציגי הסטודנטים, בעיקר בדרגיהם הנמוכים הקרובים לשגרת היום-יום של הסטודנטים עצמם, נמדדים במידת הצלחתם לסחוט ממוריהם הקלות בשיעורים, בבחינות ובשאר המטלות האקדמיות החיוניות להשכלה טובה. וחשוב הרבה יותר להקשר הנוכחי – נכונותם של מורים ושל המסגרות שבהן הם מלמדים להוריד את איכות ההשכלה שהם מעניקים לתלמידיהם היא מרכיב משמעותי בהערכתם על ידי הסטודנטים. מורה הדורש מתלמידיו לקרוא יותר, לדעת יותר, להבין יותר ולכתוב טוב יותר יצטרך להצטיין בהיבטים אחרים של הוראתו כדי לזכות בהערכת תלמידיו. מורה הדורש פחות ייתפס על ידי רבים מתלמידיו כמורה מתחשב המגלה רגישות לצורכיהם של תלמידיו, והם עשויים לתגמל אותו על כך במנגנוני ההערכה השונים המקובלים בכל סוגי המוסדות להשכלה גבוהה.

אני חוזר על הערכתי כי מרבית המורים במוסדות הציבוריים להשכלה גבוהה מתמודדים עם כלכלת תמרוץ בעייתית זו בהצלחה רבה, ואינם ממירים מרצונם איכות באהדה. הנקודה העיקרית שאני מבקש להבהיר כאן היא שהם עושים זאת משום שהם מורים מסורים והגונים, ולא משום שיש משהו במבנה התמריצים של ההשכלה הגבוהה הציבורית הפוטר אותם מההתמודדות עם העדפותיהם של תלמידיהם.

כדי להבין נקודה זו יש להבין עובדת יסוד בהקצאת המימון הציבורי שלהערכתי אינה מוכרת לרבים מהמשתתפים בוויכוח הנוכחי. אף שהמדינה נושאת בעיקר עלות השכלתו של כל סטודנט במוסד ציבורי להשכלה גבוהה, אין לה השפעה משמעותית על בחירותיו. חלקה של המדינה בעלותו של כל סטודנט הולך עמו לכל מסגרת שבה הוא בוחר ונגרע מכל מסגרת שהוא עוזב. חוג, מחלקה או מסלול שהסטודנטים אינם מעוניינים ללמוד בהם משום שהם נדרשים לתת בהם יותר ממה שהם מוכנים לתת, יאבדו את מקורות המימון הגשמיים המזינים אותם. הסטודנטים של כל חוג במוסד ציבורי להשכלה גבוהה הם "בעלי המאה" בדיוק כמו מקביליהם במוסדות הפרטיים, והשאלה אם מוריהם מניחים להם להיות בשל כך גם "בעלי הדעה" אינה קשורה בשום צורה לצורת מימונו של שכר הלימוד.

רווחתו של חוג ורווחתם של המרצים המלמדים בו תלויה במידה משמעותית ביותר במספר ה"תקנים" הניתנים לאותו חוג, ומספר זה תלוי כמעט לחלוטין במספר הסטודנטים הבוחרים ללמוד בו. חוג גדול שלומדים בו סטודנטים רבים, יש בו מרצים רבים ויש להם חדרים והם מקיימים כנסים והם עורכים כתבי עת וחייהם הגשמיים והרוחניים תוססים ומלאים. מוריו של חוג מבוקש כזה מתרגמים לעתים קרובות את יתרונם המספרי למשרות מפתח בפקולטה, באוניברסיטה או במוסדות מחקר אחרים, ותפקידים אלה מתורגמים במעגל חוזר לרווחת החוג שממנו הם באים.

לעומת חוג כזה, חוג שתלמידיו נוטשים אותו מאבד את חיותו. זקניו פורשים ואין להם מחליף, חדריו ניתנים לאחרים, מכוניו נסגרים, ספריותיו מצטמצמות ועולמו המחקרי נסגר עליו. יכולתי להמיר את כל אלה למונחים גשמיים ואישיים עוד יותר של שבתונים, נסיעות, תנאי פרישה וסתם כסף, אך המסר העקרוני יישאר בעינו: חייהם הטובים של מרצים באוניברסיטאות תלויים במידה מכרעת בגחמותיהם של הסטודנטים שלהם. המדינה יכולה הייתה לבטל תלות זו לחלוטין לו הייתה מקצה את תקציבי ההוראה לפי העדפותיה שלה, אך היא בחרה שלא לעשות זאת עשרות שנים לפני שנפתחה המכללה הראשונה בישראל.

הסטודנט הוא הצרכן בכל סוגות ההשכלה הגבוהה בישראל. החוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית אינו שונה בכך מבית הספר להנדסה של אוניברסיטת בן-גוריון, ושניהם אינם שונים מהמחלקה ללימודי מגדר במכללה פרטית שנפתחה לפני שנה. האמת הכלכלית שעמה חייבים להתמודד הממונים על מסגרות אלה היא שהם חייבים לרצות בעיקר את הסטודנטים שלהם. כולם מאבדים בכל שנה שעות שינה באותם שבועות קריטיים שבהם מתבררת מצבת הביקוש. אלה המוצאים עצמם מתמודדים עם ירידה בביקוש חייבים לבחור בין קבלתם של סטודנטים גרועים יותר לבין צמצום תקציביהם. לטווח ארוך מעט יותר הם חייבים לשקול את האפשרות להגדיל את הביקוש על ידי הקטנת הדרישות האקדמיות והורדת איכות הלימודים.

אני חוזר ואומר, על בסיס ניסיון רב שנים, שרוב המוסדות להשכלה גבוהה מתמודדים עם דילמות אלה באופן הגון וראוי לתועלת ההשכלה הגבוהה בכללותה. אני חוזר ואומר על בסיסו של אותו ניסיון שהם אינם עושים זאת כך משום שהם "ציבוריים" או משום שהם "אוניברסיטאות". הם עושים זאת כך משום שמנהיגי מוסדות אלה והמרצים המלמדים בהם בחרו בדרך האקדמית כדרך חיים ומשום שהם אנשים הגונים. אם ישנו מישהו שמאמין שיש משהו בגנטיקה של "מכללות" או של "פרטיות" שבגללו הן מתנהגות באופן אחר הוא מוזמן לבסס אמונה זו על עובדות.

הטענה ה"גנטית" הנפוצה ביותר שאני מזהה בבליל הצעקות האופייני לוויכוח הנוכחי, היא שהמכללות נשלטות על ידי גורמים כלכליים עלומים המפעילים אותן כדי לגרוף רווחים ולא כדי לקדם את ההשכלה. אינני רואה סיבה כלשהי לפסול את האפשרות שיש בישראל כמה מוסדות קטנים כאלה. התנהגות אופורטוניסטית של בודדים אופיינית לכל מפעל חלוצי. בכל מקום שבו קמים אידיאליסטים שוחרי טוב לפרוץ מסגרות ישנות, נשרכים אחריהם רודפי ממון וכוח. ככל שייראה הדבר משונה לבני הדור הנוכחי, היו כאלה בימיהם הראשונים של מרבית המוסדות הציבוריים להשכלה גבוהה בישראל. ההשכלה הציבורית השכילה לנער אותם ולבסס את דרכה האקדמית, לא משום שהייתה ציבורית אלא משום שהייתה ונשארה אקדמית. אין שום דבר שונה במוסדות שקמו בשנים האחרונות מלבד גילם.

המסקנה המתחייבת מהאמת הפשוטה אינה השתקת השיח הציבורי אלא הגברתו. כמה מהאוניברסיטאות הוותיקות בארץ היו מקדימות בעשרות שנים את פריחתן אילו היו חשופות בשנותיהן הראשונות לביקורת נוקבת על מעורבותם של גורמים חיצוניים (עסקני מפלגות, בעלי הון וגופי ביטחון ממלכתיים עתירי תקציבים) בכלכלתן ואף בשיקוליהן האקדמיים. אין כל רע בביקורת מקבילה על המוסדות הצעירים יותר, אלא שהיא חייבת להיות שוויונית והוגנת והיא חייבת להיות מבוססת על הנחות נכונות. דמוניזציה גורפת של המכללות ושל ההשכלה הפרטית לא תקדם את ההשכלה הגבוהה בישראל.

ברשימה זו דיברתי רק על הקשר בין איכות אקדמית למימון, ולא על צדק חברתי. מי שהתנגדותו להשכלה הפרטית נגזרת מאמונה פוליטית וחברתית, חייב למקד את התנגדותו באותה אמונה ולא לערבב בין איכות לשוויון. אם ישנו קשר כלשהו בין אלה, הרי הוא הפוך. השכלה פרטית רעה היא העסקה הגרועה ביותר שיכול העשירון העליון לעשות בכוחו וכספו, ועל כן היא צריכה לכאורה לשמח כל פעיל חברתי השואף לשוויון. כיוון שאני מאמין שיש מעט טיפשים גם בעשירון העליון וגם בין הפעילים החברתיים, אני מעריך שמקורו העיקרי של הכעס הגואה בעת האחרונה על "המכללות הפרטיות" נובע דווקא מתחילתה של הכרה באיכותן האמתית.