שלוליות או לא להיות

בימים אלו פופולרי לערוך השוואה בין תל אביב וברלין. אז הנה עוד השוואה, אחת שלא נוגעת למילקי: בברלין יורדים פחות גשמים מאשר בתל אביב. אז איך זה שבברלין אין בעיית מים?

בברלין – 560 מ"מ, בתל אביב – 583 מ"מ. אז איך זה שיש שוני שכזה במים הזמינים? הנה עוד כמה הבדלים: בברלין הגשמים פרושים על פני כ-100 ימים בשנה, גובהה יחסית לפני הים 34 מטר, מרחקה מהים כ-1,000 ק"מ. בתל אביב כ-45 ימי גשם בשנה, גובהה יחסית לפני הים 40 מטר, צמודה לים.

השוני הגדול בפריסת הגשמים ובטופוגרפיה משפיע על הזרימה של המים אל הים. בגרמניה הפרש הגבהים הוא מטרים עד עשרות מטרים ספורים הפרושים על פני עשרות קילומטרים, מה שגורם למים לנוע לאט ולכן לחלחל למי התהום. לעומת זאת, הטופוגרפיה של מדינת ישראל היא כזו שהפרש הגבהים של כ-800 מטר נפרש על פני כ-40 ק"מ. במקומות מסוימים, כמו בכרמל ובגליל, אף פחות מכך. הדבר גורם לחלק גדול ממי הגשמים לזרום במהירות ולא לחלחל אל מי התהום.

שילוב תופעה זו עם תהליך אורבניזציה מואץ מביא לאובדן חלק נכבד ממי הגשמים ולזרימתם אל הים ולא אל מי התהום. כל זאת בשילוב השינוי האקלימי, המביא להופעות גשם קיצוניות ושיטפונות קיצוניים יותר. אם לא נפעל כדי לעצור את התופעה, משק המים ייכנס לתהליך של דרדור עד לקריסת מערכות אקולוגיות של מעיינות ונחלים במקומות רבים בארץ.

נכון להיום שיטתה של מדינת ישראל לפתרון בעיית המים היא לתת למים להגיע אל הים ואז להשתמש בהמון אנרגייה כדי לשאוב את המים, להתפיל אותם ולהוביל אותם חזרה ליבשה. שיטה זו יקרה, יוצרת בעיה אקולוגית של מדבריות ימיים באזור אתרי ההתפלה וצורכת אנרגייה רבה, שמגדילה את פליטות גזי החממה ולכן מחזקת את המגמה השלילית. כמו כן שיטה זו מעבירה נכס לאומי לידיים פרטיות ומגדילה את הפערים החברתיים.

הפתרון מתבסס על אמרתו של א' שומכר "קטן זה יפה". הרעיון הוא ליצור רשת של מאגרים קטנים בתעלות ניקוז, בנחלים שוליים שונים, במרחבים הפתוחים ובשטחים חקלאיים, בסביבה הבנויה ובצדי הדרכים. רשת של מאגרים קטנים אבל רבים, שבה ציבור רחב לוקח חלק, יכולה לתרום הרבה יותר ממאגרים גדולים, מסיביים ויקרים. שיטה זו זולה לאין ערוך משיטת ההתפלה ונותנת מגוון פתרונות במספר רב של מקומות.

נתאר לעצמנו מצב שבו יש כ-100,000 אתרים קטנים כאלו, כל אחד בנפח של כ-10 קוב. לאורך השנה כל מאגר יכול להתמלא ולחלחל לפחות חמש פעמים. כך כל בור כזה יכול לתרום כ-50 קוב למי התהום. 100,000 מקווים שכאלו באזור מסוים ייצרו תוספת של כ-5 מיליון קוב למי התהום. הדבר יביא לפריחה מחודשת של מעיינות ושל נחלים ויסייע ליצירת מגוון מינים ביולוגי.

מסביב לכל מקווה מים שכזה ניתן לשתול עצים שונים וכך ליצור יותר ויותר פינות חמד ירוקות שתורמות מגוון של שירותי חינם למערכת הביולוגית הארצית. כמו כן שיטה זו הוכחה כמאטה את זרם המים ולכן גם את הסחף.

דוגמה לכך היא שלולית חורף בעמק מהר"ל, שאותה יצרנו בחורף החולף. השלולית היא פתרון רב-תכליתי לניקוז השדות, לעצירת הסחף ולחלחול מים למי התהום ומשמשת מקום רבייה למגוון עשיר של דו-חיים שללא שלולית זו היו נכחדים. בזכות השלולית אין בעיית יתושים ביישוב הסמוך, מהסיבה הפשוטה שזחלי היתושים נאכלים על ידי הראשנים הבוגרים.

דוגמה נוספת: רצף של שלוליות חורף שנוצרו לקראת סוף קיץ 2014 על ידי רשות ניקוז חוף הכרמל. שלוליות אלו שומרות על תוואי הזרימה על ידי מיתון הזרימה בו. בצורה כזו פחות סחף מגיע לים, יותר מים מחלחלים למי התהום ונוצר עושר ביולוגי רב.

שלוליות אלה מדגימות היטב את הרעיון שאותו אנו רוצים לקדם – מגוון מקווי מים, מאגרים או שלוליות המוקמים על ידי קהילות שגם מקבלות על עצמן חלק מהאחריות לשמירת המקום ולטיפוחו. המים יחלחלו למי התהום ובהופעות גשם קיצוניות תמותן הזרימה ותפחת סכנת שיטפונות. כך נחזיר את ישראל להיות ארץ פלגי מים.

שלולית חורף בעמק מהר"ל

רצף של שלוליות חורף שנוצרו על ידי רשות ניקוז חוף הכרמל

*

הכותב הנו רס"ן במילואים. בעל תואר ראשון בגאוגרפיה ותואר שני בתכנון ערים מהטכניון. ריכז את פרויקט סביבה וקהילה בצפון של ארגון שתי"ל והקים את הקואליציה לבריאות הציבור. בנה את ביתו בצורה אקולוגית, בית המשמש מודל לבנייה ירוקה ואתר עלייה לרגל למתעניינים מהארץ ומהעולם. הקים מודל של חקלאות בת-קיימא. ייסד את עמותת ארץ כרמל. בזכות פעילותו מהווה אבן שואבת של ידע בנושאי קיימות בכלל וטיפול באשפה בפרט. זוכה פרס הגלובוס הירוק לשנת 2010 על קידום מיזם הפרדת האשפה בישראל. עם עמותת ארץ כרמל זכה בשנת 2011 בפרס השר להגנת הסביבה למצוינות סביבתית על קידום נושא הפרדת האשפה במקור בישראל. בשנת 2013 הוגדר כאחד ממאה ישראלים מעוררי השראה. ייעודו הוא ליצור מודלים שיקדמו את נושא הקיימות.