דילמת "המחיר"

הלכידות החברתית היא המפתח להישרדותנו בארץ הזאת
צילום של גדעון
ד"ר גדעון שניר

המלחמה שפרצה בשבעה באוקטובר עדיין לא תמה, וחוסר הוודאות לגבי עתידה של מדינת ישראל הולך ומעמיק. המלחמה גובה מאיתנו מחיר גבוה בכל תחומי החיים. כעת, לאחר החילוץ ההרואי של ארבעת החטופים החיים, ולקראת הסכם אפשרי להחזרת 120 החטופים שעודם בעזה, מתחדד הקונפליקט בין זעקת השבר של משפחות החטופים ל"עכשיו ובכל מחיר" כחובה מוסרית ותנאי הכרחי להשבת הלכידות בעם, שמשמעו עצירה מיידית של המלחמה, לבין אלה הטוענים שחובה על ישראל להשיג הכרעה צבאית ברורה, חיסול שלטון חמאס, והשבת יכולת ההרתעה של צה"ל והמדינה. עוד הם טוענים כי אם לא תושג הכרעה, ירפה הדבר את ידי מדינות ברית אברהם מנרמול יחסיהן עם ישראל, ויעודד את אלה הרוצים בחיסולה של ישראל להעצים את מאבקם.

משפחות החטופים משתמשות, ובצדק מבחינתן, בכל הכלים העומדים לרשותן כדי לדרוש ממקבלי ההחלטות להחזיר את כל החטופים "עכשיו ובכל מחיר", כולל השתלחות אישית בנבחרי הציבור והצגתם כאדישים חסרי לב, וטענה כי לא ניתן להתעלם מהחשש ששיקולים לא רלוונטיים "מלכלכים" את טוהר שיקול הדעת והשכל הישר. עם זאת, אין לפטור איש ציבור מחובתו להתייחס להשלכות טובת הפרט וטובת הכלל כאחד, ולא להותיר את המחשבה שהחלטותיו הן תוצאה של לחצים ולא של הערכה מושכלת של צרכים, סיכונים ועלויות ברמת הפרט והלאום. מלבד היותם של החטופים בסכנת חיים מוחשית יום-יומית, החזרתם היא גם עדות לחוזה שבין האזרח למדינה, חוזה המבטיח שייעשה הכול להשיב כל אזרח לביתו. הדילמה מתחדדת כשברור לנו שהאויב שואף להחזיק בחטופים ובשבויים עד אין קץ, כביטוח היחיד להישרדותו.

הלכידות החברתית הישראלית שהתגלתה במלוא עוצמתה בשבעה באוקטובר עומדת עתה למבחן בהחלטות הנוגעות לחיי אדם, מהקשות שאומה נדרשה להתמודד איתן. הקושי גובר עקב תחושת אובדן הדרך והיעדר מנהיגות אמינה, שהצהרותיה אינן תואמות את המציאות המדשדשת – החטופים שעודם בין ציפורני חמאס, חיילים ששילמו בחייהם, אלפי חיילים פצועים ועשרות אלפי אזרחים עקורים מבתיהם שעתידם לוט בערפל. דווקא בשעה קשה זו מובנת הקריאה להבנה, לאחדות, ולנשיאה משותפת בנטל בהתנהלות העם. כי הלכידות החברתית היא המפתח להישרדותנו בארץ הזאת.

Facebook
Twitter
LinkedIn
WhatsApp
Email

14 תגובות

  1. על איזה לכידות מדברים? השנאה הפנימית הולכת וגודלת והיא נעשית אגרסיבית

    1. פנינה- דילמת "המחיר" קורעת את הלכידות. כאשר כול צד זורק את "המחיר" של עמדותיו לידיו של האחר כתפוח אדמה לוהט. ואנו מתקשים לגשר על הפערים המחלישים אותנו מול האויבים בשער, שכבר החלו לחגוג את ניצחונם. אין מטה קסם לגשר על הפער בין " חטופים עכשיו והפסקת המלחמה באופן מוחלט"- ובין להמשיך במיגור יכולת שלטון וטרור החמאס בהמשך הדרך. קשה לבקש מכול צד להתייחס לעמדת הצד האחר ולהתחשב בו. כי בשני המיקרים אין בהם פיצוי בהגדרת "ניצחון". כאבה של אם חטוף- אינו גובר על כאבה של אם חייל שנפל בקרב- כל ישראל משלמת בדם ילדיה.

    2. אין לכידות ואף פעם לא באמת הייתה. לא בתקופת הסזון, לא כשבן גוריון אמר "בלי חרות ומק"י". לא בתקופת מרד הימאים והפנתרים השחורים. לא כשמנחם בגין פתח לרווחה את הדלת ל"לומדי התורה" להשתמט מצה"ל, וכמובן לא כיום כאשר הפריבילגים מנסים להשיב לעצמם את תקבולי הכסף והכבוד.

  2. המנהיגים שלנו מסיתים את העם האחד נגד השני והורסים את הלכידות

    1. אלף, ניתן לקבל את הטיעון שהמנהיגים מסיתים, אבל סביר שהמחלוקת היא אמיתית ועניינית, ויותר מאשר רק קרב מנהיגות. ולכן גם לא ציינתי איזה מנהיג תומך במה. רצוי שהציבור יגבש עמדה עצמאית בסוגיה קיומית זו ללא קשר לדמות מנהיג כזה או אחר. ולא רק מי שמגייס שדולת תומכים רעשנית יותר, אלא שכל ישר

  3. אי אפשר שלא להבחין כיצד האחדות הולכת ומתפוררת בתהליך שהולך ומקצין בשבועות האחרונים. אינני רואה סימני שינוי במגמה האסונות הזאת

    1. אמיר
      הבעיה ששני היעדים החיוניים נמצאים בקונפליקט והצורך להחליט לגבי סדרי העדיפויות קורע את העם. בכיה של אם חייל שנפל חלל במלחמה אינו שונה מבכיה של אם חטוף, והלב דואב כאשר מזכירים לנו מדי שעה ש"נותרו 120 חטופים", והלב נקרע לא פחות לשמע "הותר לפירסום" כמעט מדי יום לאחר 650 חללים ואלפי פצועים. אין אדם בישראל שאינו חפץ להשיב את החטופים ובהקדם, אך למגינת ליבנו יש רבים מדי שמבחינתם חייל נועד להילחם ולמות כבחירה אישית ובהתנדבות.. ולכן כדי לשמר לכידות כלשהי יש לגשר על הפערים הללו, כי בנפשינו הדבר

  4. אכן הלכידות החברתית היא תנאי להבראת הארץ ולבנייתן מחדש של ערכים ומוסכמות שהיוו נר לרגלינו 75 שנה.אני מאמינה שנצליח להשיג זאת.

  5. המצב מאוד גרוע
    המגמות הולכות ונעשות קשות עוד יותר
    ואין באופק מישהו שיוציא אותנו מהתדרדרות

  6. הידיעה שנתפרסמה בווליום סטרייט ז'ורנל על כך שמספר החטופים החיים נמוך משמעותית ממה שחושבים, תחדד את הויכוח ותקרב את ההחלטות בנושא, לכיוון אחד או לשני

    1. כ- החמאס קלט כבר מזמן את הרגישות הגבוהה של הישראלים לחטופים וחללים, המתבטא במוכנות לשלם כול מחיר שיסחטו מהם כפי שתי עיסקאות גבריל ו שליט שהוכיחו להם את התופעה הזו. יש שיראו בכך ובגאווה רבה הפגנת סולידריות הירואית, ויש שיספרו את הנזק והחללים שמשוחררי העסקאות גרמו – כמחיר שאולי אין מדינה אחרת ביקום המוכנה להקרבה כזו.
      לגופו של עניין, הפלסטינים הבינו שחטופים הם המגן האנושי הטוב ביותר מפני הנקם הישראלי. וגם מאפשר להם לנצח במלחמה. ולכן יעשו הכול כדי לשמר חטופים סביבם, אין לצפות שישחררו את כול החטופים ולא משנה על איזה "נייר עסקה על הקרח" יחתמו. כאשר ישראל החלה לנהל משא ומתן עם החמאס כבר בחודש הראשון- באותו רגע היא כבר "חתמה" על 7 אוקטובר הבא.

  7. אתה מאמין שניתן לבנות את הלכידות מחדש?
    אתה רואה מנהיג כלשהו שיכול להביא לכך?

    1. גיורא- הלכידות מתרקמת היום בקרבנו ומתעצמת בעת הקשה ביותר למדינה מאז הקמתה. כוחות חדשים לוקחים אחריות תוך הקרבה עצמית הרואית מעוררת השראה מדי יום, במלחמה, בעזרה ההדדית, בהתנדבות בכול תחומי החיים. וכן גם בהפגנות. מהם תצמח ותתעצב המנהיגות החדשה. לצערינו ובעיקר לאכזבתינו, אנו דור ההמשך לחלוצים, מיצינו את יכולותינו עם שורת הישגים מרשימה ביותר אך לא מספיק כדי למנוע את 7 אוקטובר בו כשלנו באופן נורא. זו ישועתינו

  8. אם תתפתח כעת מלחמה בלבנון, נושא הלכידות יהפוך לקריטי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

תמונה של ניצה

חיזבאללה בע"מ

על הקשרים הפיננסיים של חיזבאללה

דילוג לתוכן