נערות ערביות בנטפליקס הישראלית

מחזה ערבי נדיר ומשובח בזירה הישראלית
3 מגיבורות הסדרה
מודעת הפרסום של נטפליקס: מימין לַיָאן מנהיגת החזקות, משמאל מַרְיָם מנהיגת החלשות, בתווך נוֹאף המטלטלת בין השתיים

אחת הסוגיות הכאובות המעסיקות את החברה הישראלית והעולמית היא סוגיית החרמות והנידויים שגוזרים תלמידי בתי ספר על חבריהם. לא בכדי המציאה היהדות את תפילת "כל נדרי", שאחת לשנה משחררת את יצר לב האדם מן הנקם שהוא מבקש לעשות ביריביו המדומים. מוסדות חינוך, שחלקם למרבה הצער נמדדים על פי רמת הציונים בלבד, אינם פנויים כל צורכם לעסוק בסוגיה מוסרית שהיא בוודאות מלאה סוגיה חינוכית מספר אחת. כך יוצא שבמקרים רבים תלמידים הנתפסים כחלשים נרמסים תחת רגליהם של הנתפסים חזקים, וזאת ממש מתחת לחוטמם התתרן של המחנכים. התוצאה במקרה הגרוע היא שהתלמידים החלשים כביכול סובלים סבל מר ונמהר. במקרים גרועים יותר כמה מהם שמים קץ לחייהם. עד כדי כך יכולה להיות הרסנית התופעה; דווקא באותה המערכת האמורה לגונן על כל התלמידים ולחנכם לסובלנות ולקבלת האחרים.

מאחר שמערכות חינוך רבות מדי (לא כולן) נכשלות בכך בעקביות, מתעוררות יוזמות חברתיות עצמאיות למלא את החלל החינוכי שהמוסד החינוכי איננו מסוגל למלא בעצמו. כך למשל הורים ומורים יוזמים אירועים חברתיים לתלמידים הדחויים ומנסים להעצים אותם בקרב חברת הילדים או הנערים שהתאכזרה אליהם. מי שראה את דמעות האושר של נערות זכות וברות, בנות מצווה, שעשרות רבות של נערות ונערים באו למסיבה שלהן, לא יוכל לעולם להישאר אדיש לנוכח הליקוי החברתי האווילי הזה.

אני מרשה לעצמי לנחש שמרבית הקוראים של השורות האלה לא שמעו על אחת מהסדרות המדהימות ביותר בנטפליקס, ואם שמעו לא צפו בה בהכרח. אולי מפני שהיא עוסקת בעולמן של נערות טיפש-עשרה ואולי מפני שזוהי סדרה ערבית הבאה ממדינת ירדן, שכנתנו הקרובה גיאוגרפית והמרוחקת תרבותית. הדבר האחרון שצעירים ישראלים ירצו לצפות בו זו סדרה ערבית, אם בגלל ההקשר הפוליטי ואם בגלל רגשות ההתנשאות האופייניים לישראלים רבים. ובכל זאת, כך יצא שמשפחתי ואני, מבוגרים וצעירים, ישבנו לצפות בששת הפרקים במלואם של "תיכון רוואבי לבנות" (مدرسة الروابي للبنات). הרשמים של כולנו היו עמוקים עד כדי כך שראיתי לנכון לשתף את הציבור בפנינה התרבותית הנאה הזאת, שיש בה ללמד הן על מגמות תרבותיות במזרח התיכון והן על סוגיה חברתית שהיא בנפשנו ובנפש ילדינו. כמובן לא אגלה כאן פרטים העלולים לפגום בחוויה האסתטית של הצופים אלא אשתדל לעסוק בתובנות כלליות העשויות לנבוע מצפייה עיונית. פרטי העלילה התפורים במלאכת אומן נעשים בסופו של דבר משניים למסרים, למסקנות ולתובנות החברתיות היוצאות ממנה.

הסדרה סובבת על ציר המאבק בין שתי קבוצות של בנות; אלו הנחשבות חזקות ואלו הנחשבות חלשות. לכל אחת מהן אסטרטגיה משלה, המשקפת במידה רבה את התנהגותם של בני אדם באשר הם. החזקות אינן חוששות להחצין את התנהגותן אל מול כל באי בית הספר, התלמידות, המורות ואפילו עובדות התחזוקה. התנהגות וולגרית ופגיעה בחלשות כביכול זוכה לאשראי עצום בקרב הרוב המוחלט של הסובבות, צעירות כמבוגרות. יתרה מכך, הבעת תמיכה בקבוצת החזקות האלימה מכניסה לכאורה את החלשות הרבות למועדון החזקות, ואילו החלשות הסרבניות הופכות למיעוט המשמש יעד למתקפות אגרסיביות מצד החזקות לכאורה. החזקות כביכול צריכות אויב כדי ללכד סביבן את כל יתר התבוסתניות. האויבות כביכול אינן מסוגלות לסבול את העוולה ולכן הן מגייסות כישורים אחרים לנקום את נקמתן. פעילותן חייבת להיות חשאית ביותר אך גם חכמה בהחלט. הן מסוגלות לאתר את נקודות התורפה של החזקות כביכול ולהכותן בדיוק שם. הרי אין מי מאיתנו בעולם שאין לו נקודות תורפה ואין מי מאיתנו המסוגל להסתיר אותן לנצח. עיקרון זה פועל גם במלחמות בין מדינות. יש מי שיעדיפו את אסטרטגיית המלחמה המוכרזת בראש חוצות ומנגד יש שיעדיפו את האסטרטגיה החשאית, הטכנולוגית והחכמה. כאן פועל העיקרון העתיק שהעמידה היהדות, "אַל יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר בִּגְבוּרָתוֹ". איזו אסטרטגיה עדיפה ובאילו תנאים, ישפטו הקוראים או הצופים.

בית הספר, אם כן, נתפס בעיני הצדדים כזירת קרב יום-יומית שבה החזקות כביכול מבקשות להשיג שליטה ואילו החלשות כביכול נאלצות להשיב מלחמה. הן כפויות להשתמש בכלים מלוכלכים מאחר שנגררו למלחמה שלא ברצונן ושלא בטובתן. אך המלחמה הזאת מתבררת כחסרת שחר וחסרת תוחלת, ואפילו תלמידות טיפש-עשרה מתבגרות תוך כדי העלילה ומבינות שהן בשותפות גורל מסוימת, ושלשני הצדדים אויבים משותפים. כך למשל גברים מבוגרים וחמדנים המנסים לנצל את פגיעותן של הבנות מתגלים כאויב המשותף להן, וניסיונות של תקיפה מינית מביאים לבריתות בין הבנות. אין כאויב משותף כדי ללכד את השורות, אף שזוהי אמת חברתית לא מלהיבה. אך אנו יודעים כי אמת זו יכולה להיות מנוצלת לטובת קידום קריירה פוליטית שאיננה נטולת פניות. לכן אם אין בסביבה הפוליטית אויבים שיצדיקו את מנהיגותי, אשתדל להמציא אותם. מציאות מדומיינת היא כלי עבודה חברתי יעיל להחריד. אמת עצובה אחרת היא שהאויב נמצא דווקא בבתי הבנות הפגיעות הללו, בין שהן חזקות יותר ובין שפחות. חיים בחברה פטריארכלית אינם מיטיבים עם נשים. הפחד החולני מפני חרפה שתמיט הנערה על המשפחה מעוור את עיני הגברים שבמשפחה ואלו מכלים את זעמם המטומטם בבנות הרכות. האנשים הקרובים ביותר אלינו הם לעיתים האנשים המסוכנים ביותר לנו. זו מסקנה עצובה נוספת העולה בכל חריפותה מצפייה בסדרה.

תיכון רוואבי נחשב לבית ספר יוקרתי, וההורים משלמים הון כדי להיות חברים במועדון היוקרתי הזה ולהיחשב בעיני עצמם מורמים מעם ובעלי מעמד גבוה בשפלותו. מתקני בית הספר נראים מלוקקים, הלבוש של הבנות מחויט והרכוש של המשפחות מנקר עיניים. האנגלית השזורה באופן תדיר בערבית של הבנות מרמזת לנו כי בית הספר הערבי מבקש להיות מערבי. אנגלית, בקרב חברות העולם השלישי וישראל, משמשת כיום כסמל סטטוס. כל תכניות הריאליטי המוזיקליות שופעות שירה אנגלית, ומי שיודע לשיר או לדבר במבטא הנכון זוכה להערכה רבה יותר. שירה עברית מזרחית בח' ובע' נחשבת לעממית מדי, בין השאר בגלל ההקשר המזרח תיכוני שלה. אך ככל שחברה מבקשת לשוות לעצמה מעמד יוקרתי יותר כך מתרבות הבערות, התחרות והתככנות. אחריות חברתית, ערבות הדדית ועשיית צדק אינן נחשבות במזבלת היוקרה הריקנית. לכן מה שמטריד את משפחות הבנות החזקות והחלשות הוא בעיקר מה מסכן את יוקרתן, ומה שלרוב מסכן את יוקרתן הוא הבת ששלחו למוסד היוקרתי – לא כדי להתחנך, אלא כדי לתחזק את יוקרתן הנפסדת.

הסדרה "תיכון רוואבי לבנות" מציבה בפנינו מראה החושפת את מערומי הכיעור שכל אחת מהחברות בעולם המודרני לוקה בו. היא משלבת בחינניות רבה בין עלילה דרמטית רוויית יצרים של בנות מקסימות בפני עצמן ומרושעות לזולתן לבין הצצה אל החברה הערבית, שאפשר שאנו הישראלים מכירים פחות או לא מכירים בכלל. ניתן היה להרחיב עוד יותר בשיח החברתי פילוסופי היוצא מצפייה מעמיקה בסדרה מצוינת שכזאת. אך נדמה שדי בדברים אלה כדי להניע את הקוראים לרוץ עם בני משפחתם וחבריהם אל האקרנים ולשזוף עיניהם ביצירת מופת שקרוב לוודאי תגרור בעקבותיה שיח מעמיק ותיקון חברתי הכרחי.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

8 תגובות

  1. אנחנו מדינה דמוקרטית. רואה כל אחד מה שהוא רוצה. רוב הסרטים שרואים רוב האנשים הם בטווח שבין שטויות לכלום.

  2. מעניין שאת הבעיה הכל כך גדולה שיש בקרב הצעירים בעולם המודרני צריך לראות בסידרה ערבית

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

תמונה של גדעון

פרס ישראל לאן?

בעקבות המחלוקת בעניין הענקת פרס ישראל

צילום של אבי רוזנטל

לא הקלף מלוכלך

על הסרט "קלף מלוכלך" ועל רמאויות בברידג'