סבתות חסרות מנוח

על ההצגה "עד החתונה זה יעבור"
צילום: עופרה עופר אורן

"נגמר החן, קשה להזדקן!" מזמרות אחת עשרה שחקניות על הבמה באולם 2 של צוותא. כשצופים בהן מתעוררות שתי מחשבות: האחת, שהן ודאי יודעות משהו על מה שהן שרות. והאחרת, שהתנהלותן מוכיחה את ההפך: שכנראה אפשר להזדקן לא רק בכבוד, אלא גם בהדרת כבוד, ובחן רב.

שכן כל השחקניות הללו הן, כפי שנהוג לומר בשפה הנאותה, "בנות גיל הזהב": הצעירה ביניהן בת שבעים וחמש, ויש גם מבוגרות ממנה בעשר שנים. בשיחה שהתנהלה בתום ההצגה עם אחת השחקניות היא הצביעה על אחת מעמיתותיה, זמרת בולטת שקולה עמוק ומדויק והנאתה מהשירה בולטת וגלויה לעין, וציינה בגאווה: "היא בת שמונים וחמש!"

ההצגה, "עד החתונה זה יעבור", מעלה מחזה טראגי-קומי בסגנון יווני המספר על היחסים המורכבים בתוך המשפחה ועל זוגיות בגיל המבוגר, מנקודת המבט של סבתות. שירה וחמותה רוחל'ה מסתדרות היטב. בערב שבת מגיעה החמות, לבקשתה של שירה, כדי לשמור על הילדים, כי "עליה לצאת לעבודה דחופה". החמות המסורה לא רק שומרת על הילדים, היא גם מקפלת את הכביסה הנקייה ואפילו מבטיחה להכין את השניצלים ולשטוף את הכלים. היא מרשה לילדים לצפות בטלוויזיה, בניגוד להנחיות שקיבלה. היא הסבתא הטובה. הכול מתנהל על מי מנוחות עד שפורצת אל הבית הסבתא השנייה, אמה של שירה. היא באה לביקור לא צפוי, ונוכחותה חושפת חשבונות משפחתיים ישנים, אכזבות וטענות ובעיקר – את הקושי הרב שמתעורר לא פעם ביחסי בנות ואימהות.

יש בהצגה כמה רגעים מצחיקים. למשל, הבמאית בחרה לייצג את בעלה של רוחל'ה באמצעות בובת בד שהאישה סוחבת איתה ומניחה על הספה. שירה, הכלה, מודה לשניהם על כל העזרה שהם מגישים לה, ורוחל'ה מביטה בפליאה בבובת הסמרטוטים השרועה על הספה: היא עצמה טורחת, מתרוצצת, מגישה כוסות מים לכל מי שצמא, מסדרת, מפשרת, מדברת. הוא, כמובן, אילם, שמוט, לא קיים. זוהי, אומרת בכך הבמאית, תרומתם של הגברים המצויים בסביבה…

בהמשך היא  מגדילה לעשות, ואת המחזר הנלהב של הסבתא השנייה היא מייצגת באמצעות בובת-עציץ: פסל דמוי קקטוס שממחיש את הביטוי השגור והמבטל שבאמצעותו נהוג לתאר איזה טמבל חסר אונים – "עציץ". כך הגברים בהצגה הזאת: בובות חסרות ערך שאינן תורמות מאומה בקיומן, לעומת הנשים החזקות והנאבקות, עזות הרגש והיצריות. העובדה שמציגות אותן נשים מבוגרות רק מוסיפה לעוצמתן – מסתבר שאפשר להזדקן גם כך: ללמוד טקסט ארוך בעל פה, לעמוד זמן רב על הבמה, וליהנות מכך.

את ההצגה הזאת, שכתבה הבמאית עירית בן שלמה מתוך הסיפורים והדילמות שהעלו השחקניות עצמן, מעלה התיאטרון הקהילתי של רחובות. המחלקה לרווחת האזרח המבוגר באגף לשירותים חברתיים של העיר הקימה את התיאטרון הזה לפני כארבע שנים. זאת ההצגה השלישית שהוא מעלה. הקבוצה מקיימת גם את הפרויקט "לתת במה": שיח בקבוצות על נושאים המעסיקים גמלאים, בשיתוף עם עובדת סוציאלית ועורך דין.

הקבוצה השתתפה בפסטיבל חיפה וזכתה באות הוקרה לנשים מצטיינות בזכות עשייתן המשמעותית, תרומתן לקהילה ופיתוח וקידום הנשים בעיר. חרף גילן המתקדם הנשים מתמידות, נפגשות לחזרות מדי יום, מוותרות על פעילויות אחרות ונרתמות להצלחת העשייה.

חובבנותן של השחקניות בולטת, אבל אינה פוגמת בחוויה. כשהן עומדות על הבמה, נעות עליה בצעדים בטוחים, כשהן שרות ומשחקות, משעשעות את עצמן ואת הקהל, אי אפשר שלא להתפעל מהחיוניות שלהן, מהמחויבות שהן חשות ומביעות, ובעיקר מהתחושה שבכל גיל יכולה העשייה האמנותית להסב כל כך הרבה שמחה, משמעות וערך.

 

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

4 תגובות

  1. בכל המקומות בקושי כותבים על תאטרון. ואם כבר כותבים אז על ההצגות הגדולות של התאטראות הגדולים. שמחתי לקרוא התייחסות גם לעשייה בימתית אחרת. כל כך אנושי. כל כך מפרגן.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

כדורסל בסל

גאווה לאומית

גיא גודס מונה למאמן נבחרת ישראל