חזון העצמות היבשות: חזרתי לתאטרון

ההצגה יחזקאל של תאטרון החאן

החודש הלכתי לראשונה להצגת תאטרון, אחרי הפוגה ארוכת שנים. בעבר הרחוק היו לי דרך קבע כרטיסי מינוי לתאטראות הבימה, הקאמרי ובית ליסין. הצגות היו חלק מהמזון הרוחני שלי. ואז, במודע, הפסקתי לבקר באולמות התאטרון. הנאתי מסוג זה של בילוי תרבותי פחתה כדי כך שוויתרתי עליו לחלוטין. המשכתי לדבוק בסדרות של הפילהרמונית, האופרה והג'ז, אולם את חווית התאטרון זנחתי לגמרי. והנה, כמעט באקראי זה קרה, שבתי. ולא זו בלבד, אלא שהלכתי להצגה "יחזקאל" של תאטרון החאן הירושלמי, שמעולם לא ראיתי ולו מחזה אחד במסגרתו. חגיגה כפולה ומכופלת. לפני הכול חשוב לי להדגיש כי בהחלט וללא כל סייג – נהניתי.

ההצגה הזו היא חוויה לא קלה. היא מעוררת מחשבות רבות ולא לכולן תשובה פשוטה, אם בכלל. בעיניי, יעדו המרכזי של מופע תרבות הוא לחולל הגיגים אצל הצופה. מבחינה זאת ההצגה "יחזקאל" עומדת היטב במשימה. הדמות המרכזית במחזה מבוססת על סיפורו הטראגי-דרמטי של אבא קובנר, ממנהיגי הלוחמים בגטו וילנה שגם פיקד על חטיבת פרטיזנים נוקמים. בתקופת התקומה הוא היה בארצנו אחד הסמלים היותר מובהקים של שארית הפליטה. מדובר בהתבססות על דמות, אולם במפורש לא באמת היסטורית מדוייקת. הטרגדיה נישאת על כנפי המוות, כוללת השארת הורים מאחור וצריבת צלקות נפשיות ביחסי משפחה פנימיים, ולא מותירה אותך אדיש. חזון העצמות היבשות ותחיית המתים משמשים כאן בוודאי תשתית. אולם ההתפתחות במחזה, בנפשות הניצולים וצאצאיהם, הרבה יותר מורכבת ופחות חד-משמעית מאשר בסיפור התנכי.

דווקא על הרקע הכל כך קשה, בולטות עוד יותר האמירות העקיפות והישירות על אודות המתרחש אצלנו כאן ועכשיו. מתקפות על ארצנו והמשתמע מכך, ויותר מכל העיסוק במעשים קשים ולא הולמים של חיילי צה"ל בילדים ערבים בשטחים. אף שהנושא עולה לפרק זמן קצר ודחוק יחסית, זהו כנראה האגרוף הרגשי הקשה ביותר שמוטח בצופי ההצגה. לרבים מהם יהיה קושי לעכל מרכיב זה.

המיוחד בעיניי בהצגה הוא השילוב הלא שגרתי של מגוון ערוצי העברת המסרים. יש כאן כמובן משחק, אולם העלילה מתפתחת קודם כול באמצעות ציורים רבים שמוקרנים בקצב מהיר, הלקוחים מרומן בתמונות של מיכאל קובנר (בנו של אבא). בין אותן תמונות משתלבים בהקרנה שירים שכתב אבא קובנר עצמו, חלק מהם מושרים בפי השחקנים. גם קטעי מוסיקה אינסטרומנטלית קצרים מלווים את ההצגה. השילוב הזה מעניין. מצד אחד מקשה את עיכול הפרטים, ומצד שני מעביר את האווירה הנכונה בצורה מרבית. התפאורה הקלאסית הכוללת אביזרים ומסגרות היא פחות ממינימאלית.

העלילה עוסקת בניצול שואה ערירי שחי בשנות ה-90 בירושלים. בנו יחידו נטש את הארץ, כנראה בשל אי השלמה עם מה שמתרחש כאן. נכדו וכלתו מגיעים לביקור דווקא בימים הקשים של מלחמת המפרץ. הקשר הנרקם בין הסבא ונכדו, עוזרים לנו להתיר כמה מן הקשרים הסבוכים בלבו של גיבור המחזה. אני נמנע מלפרט, לטובת מי שמתכוונים לחזות בהצגה. צוות השחקנים מונה חמישה, אחד מהם נער בתפקיד הנכד. מבנה ההצגה המקוטע כל כך מקשה על השחקנים להפגין משחק משמעותי ולהותיר רושם. לשחקן הראשי אריה צ'רנר זה מתאפשר חלקית.

לסיכום, ההצגה היתה עבורי חוויה מעניינת. התשתית כאמור היתה לא שגרתית, והרעיונות כאובים ומעוררי מחשבה. משך ההצגה מעט יותר משעה. זה עושה טוב לצופים, מספיק בהחלט להעברת המסרים בלי לדשדש בצורה מיותרת. אולי לא מחזה מופת, אולם בהחלט משהו שראוי לראות. "יחזקאל" של "החאן" יחזיר אותי כנראה לאולמות התאטרון, לפחות בצורה מתונה.

ועוד מחשבה. האולם בבית ציוני אמריקה היה מלא מפה לפה. הופתעתי לטובה. מסתבר כי למרות הרדידות המתפשטת והולכת במקומותינו במישורי התרבות הקלאסיים, יש אולמות מלאים בהצגות, ואפילו בהצגה בשעה מוקדמת יחסית. אלא שסקירה מהירה של הקהל חשפה את הגיל המבוגר מאוד שלו. אני מדבר על ההצגה המסוימת של התאטרון המסוים, כלל לא בטוח שזה המצב בכל התאטראות בארץ. כמו באופרה, בפילהרמונית ובג'ז, גם כאן מסתמן עתיד וורוד פחות למוסדות התרבות. הדור הוותיק מאוד דבק בתרבות המסורתית ובמוסדותיה. מי יישא את הלפיד בדור הבא?

בימוי: רוני ניניו. שחקנים: אריה צ'רנר, יעל טוקר, דניאל גל, דודו בן-זאב, פיליפ דולב/רות בומרד. וידיאו ארט: יואב כהן, אדם לבינסון. מוזיקה: אבי בנימין.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

5 תגובות

  1. אבל למי יש כוח לעוד הצגה פוליטית
    כעת יש שרת תרבות חדשה והכל יהיה פטריוטי ומחיאות כפיים
    ביקורת תהיה אסורה

  2. ראיתי את ההצגה הבנויה באופן שונה מהצגות אחרות דרך התמונות המתחלפות והשירים,ההצגה נוגעת לא נוגעת בנושאים קשים אך דווקא הנגיעות הקצרות והרגעיות גורמות לצופה לחשוב רבות אחרי ההצגה על הנושאים המועלים .ממליץ ללכת ולצפות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

פרסום תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר.
התגובות יפורסמו לפי שיקול דעת העורך.

עשוי לעניין אותך

חוק הנאשם

מדוע חוק הנאשם בפלילים אינו סביר ואינו ראוי