המלחין שאנחנו רק חושבים שאנחנו מחרימים

אני זוכר היטב את הפעם הראשונה. זה היה כמו לשתות קפה בגיל 14, כמו לראות משחק של המונדיאל בלילה כשהייתי ילד, בלי שההורים מרשים. זה היה לטעום את הדבר האסור! כך הייתה עבורי הפעם הראשונה ששמעתי את המוסיקה של ואגנר.

המאמר הזה אינו עוד מאמר על החרם על ואגנר. החרם על ואגנר הוא נושא לעוס כל כך, שבטח כבר עייפתם מלקרוא עליו. המאמר הזה הוא על המוסיקה עצמה של ואגנר, ועל הניסיון שלנו כאן בישראל להחרים אותה. נתחיל מלב הבעיה: ואגנר לא היה עוד מלחין זניח בתולדות המוסיקה. אילו זה היה המצב, אילו ואגנר היה למשל אנטוניו סליירי או לואיס שפור (לואיס מי?), או למשל ז'אן בפטיסט ואנהאל, מלחין קלאסי שדווקא כתב לא פחות מ-51 סימפוניות! האם מישהו מכם שמע אי פעם את אחת הסימפוניות של אותו ואנהאל? אולי בעצם אנחנו מחרימים כאן בארץ את המוסיקה של ואנהאל בלי שידענו זאת?

כאן לב הבעיה, אם כן. ואגנר לא היה עוד מלחין שולי, מישהו שההיסטוריה והצנזורה הבלתי מתפשרת שלה היו מוחקות אותו בכל מקרה. ואגנר הוא אחד מגדולי המלחינים בתולדות המוסיקה הקלאסית. ולכן בעצם כל כך קשה להחרים אותו. זאת גם הסיבה שהנושא הזה, החרם על ואגנר, עולה בכל פעם מחדש לדיון ציבורי בכזאת סערת רגשות. אם נחזור רגע לאותו ואנהאל, למישהו  אכפת אם במקרה גם הוא היה אנטישמי, או כל סיבה אחרת שבגינה אנחנו מחרימים את ואגנר בארץ?

כל מי שאי פעם שמע ואגנר, ולא רק את דהרת הוולקירות המפורסמת מתוך הסרט "אפוקליפסה עכשיו", יודע שואגנר הוא כמו יין חריף, כמו ויסקי איכותי משכר ומשקר במיוחד. ואגנר משתלט לך על החושים ותופס אותך בלי יכולת לזוז. כך זה עבורי, בכל פעם שאני נכנס שוב אל תוך עולמו של המלחין הענק הזה.

ובכל זאת, בארץ אנחנו מחרימים אותו. או לפחות חושבים שאנחנו מחרימים אותו. למה חושבים? כי ואגנר הוא כמו מלח. אתם יודעים, בכל כמה חודשים מגיע מחקר חדש על מלח ועל הנזקים שהוא גורם לבריאות. ואז מגיעה ההמלצה למעט בצריכת מלח במזון שלנו. אבל הרי כמה שלא ננסה להפחית בצריכתו, מלח ונתרן יש בכל מזון שאנחנו קונים, אפילו בפירות ובירקות. אפילו במים שאנחנו שותים.

גם ואגנר נמצא כאן בכל עת. נניח שחשקה נפשכם לראות אחד מסרטי שר הטבעות. למעשה מה שאתם רואים הוא סיפור של טולקין שהושפע מ"טבעת הניבלונג" של ואגנר. ובכלל, כל רעיון הקולנוע והמולטימדיה הושפע מרעיון "יצירת האמנות הכוללת" של ואגנר. אם אתם שומעים מוסיקה של הווארד שור, דעו כי מלחין זה הושפע מאוד מרעיון הלייטמוטיב (המוטיב המנחה) של ואגנר, ולא רק הוא, כל המוסיקה של הוליווד החל מראשית דרכה הושפעה מואגנר.

נניח שהחלטתם לא ללכת לקולנוע, אלא לאולם הקונצרטים, לשמוע סימפוניה של מאהלר למשל. מאהלר הושפע מאוד מואגנר, ולמעשה ניסה להעביר את כל מה שואגנר עשה מעל בימת האופרה, אל אולם הקונצרטים.

"די!" יהיה מי שיגיד, "אלך לאופרה של פוצ'יני, כך אצליח להימלט מאותו ואגנר שרודף אחריי לכל מקום!" ידידיי, פוצ'יני לא היה כותב כפי שכתב לולא הכיר את ואגנר. ולא רק זה – בית האופרה המודרני עצמו, עם ה"בור" המפורסם שבו יושבת התזמורת נסתרת מעיני הקהל, גם הוא המצאה של ואגנר. ואפילו אם תחליטו לשמוע מוסיקה מודרנית, משהו מהמאה העשרים, עדיין תשמעו את השפעתו של ואגנר, שכן הוא השפיע על כל מלחין ומלחין במאה העשרים.

לכן ואגנר הוא כמו מלח (על הפצעים). גם אם נחרים אותו, גם אם נוריד קצת מהכמות שאנחנו שמים ממנו בסלט, הוא עדיין יימצא שם בכל עולם התרבות של ימינו. הוא בוודאי מחייך בציניות על הניסיונות להחרים אותו, בעודו מחכה לנו בכל פינה של עולם התרבות של ימינו.

**

בסרטון שלהלן הקטע המפורסם ביותר של ואגנר – דהרת הוולקירות – בביצוע התזמורת הפילהרמונית של ברלין, בניצוחו של דניאל בארנבוים: https://www.youtube.com/watch?v=P73Z6291Pt8

**

ד"ר עמית ויינר – מלחין, פסנתרן ומרצה מבוקש בתחום המוסיקה הקלאסית לקהל הרחב. חבר סגל ההוראה הבכיר באקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים, מלחין ומופיע כפסנתרן בקונצרטים בארץ ובחו"ל.