כיצד תנועה של הגוף תורמת ללמידה (1)

הקדשה

לפני שנים, כשהייתי מורה לחינוך גופני בראשית דרכה, הציעה לי מפקחת על החינוך המיוחד עליזה פלק חדר רחב ידיים ותקציב של כמה מאות לירות כדי לפתוח חדר תנועה שישרת את הילדים הנפלטים מהכיתות במהלך יום הלימודים. המפגש עם הילדים האלו פתח לי שער לחקר שאלות רבות הנוגעות לאופן שבו תנועה של הגוף קשורה ללמידה המתבצעת במילים, תומכת בה ותורמת לה. כאשת חינוך פניתי לתיאוריות העוסקות בלמידה ולבדיקת תהליכים המתרחשים במהלך למידה באמצעות תנועה.

כתבה זו, על שני חלקיה, מוקדשת בתודה לעליזה על פתיחת הדלת והעידוד.

תצפית קצרה על ילדים בגן ובכיתות הראשונות של בית הספר היסודי מלמדת אותנו שהילדים מתנועעים בכל עת – כשאנחנו המבוגרים מאפשרים להם, ולפעמים גם כשאיננו מתירים זאת… הם מתנועעים בזמן שהותם בחצר הגן או בית הספר ומנצלים זאת ללמידה, וכן מתנועעים ולומדים בשעת משחק ובכל שעה של היום שבה מתאפשר להם לנוע. כך הם סופרים בזמן שהם מכדררים או מוסרים כדור; חוזרים על חרוזים לפעילות קצבית (אן-דן-דינו…); סופרים לאחור כשהם יורדים בשלבי הסולם; מתארים לאחרים במילים מה קרה להם בשעה שצעדו לאחור לאורך גשר גבוה; נותנים הוראות מילוליות לחבריהם המתנועעים איתם. הילדים, למעשה, לומדים ללא מאמץ ובהנאה בשעה שהם מתנועעים.

השאלות הנשאלות הן: מה יש בה, בתנועה של הגוף, היכול לסייע ללימוד שפה, חשבון, מדע ושאר תחומים מילוליים הנלמדים בגן ובבית הספר? ומדוע היא משמעותית כל כך בעידן של פעילות מול מסכים?

חילקתי את הנושא לשני חלקים שיתפרסמו בהמשכים. החלק הראשון, כאן בהמשך, עוסק בקשר החושי-תפיסתי שבין התנועה ללמידה והשני, שיפורסם בקרוב, עוסק בקשר להתמדה ולעצמאות בלמידה.

ראשית אדון בהתרחשויות החושיות-תפיסתיות המאפשרות למידה. אספר על תרומת התפיסה הקינסתטית, ואיתה תרומתן של תפיסות המגע, המישוש ושיווי המשקל. אסביר את התפיסות האלו, הפועלות במהלך תנועה ומהוות בסיס לתפיסה החזותית והשמיעתית, המוכרות כתפיסות המרכזיות של הלמידה הממוסדת בכיתה.

הגדרות:

החושים – מערכת העצבים הקולטת גירויים מהסביבה. התפיסה – התרגום הנעשה במוחנו לגירויים אלו. הדימוי המנטלי – הזיכרון של התפיסה. לכל תפיסה הדימוי המנטלי שלה. הזיכרון של התפיסה החזותית הוא תמונתי, הזיכרון של התפיסה השמיעתית הוא קולי, הזיכרון של התפיסה התנועתית הוא תמונה נעה.

להלן שני ניסויים קטנים שימחישו לכם מהו החוש הקינסתטי:

ניסוי 1: שכבו בעיניים עצומות ועשו תנועות בידיים וברגליים. לאחר תנועות אחדות פקחו עיניים. ספרו לעצמכם או לאחרים אילו תנועות עשיתם. נשאלת השאלה: איך ידעתם לספר? (ואני משוכנעת שידעתם). הרי לא ראיתם את התנועות, לא שמעתם אותן, לא מיששתם אותן, לא הרחתם ולא טעמתם. אילו חושים סייעו לכם בזיהוי התנועות? איך אתם זוכרים מה עשיתם?

ניסוי 2: בקשו מילדיכם לשבת, כסו את עיניהם במטפחת ובקשו מהם להושיט לפנים את כפות ידיהם פרושות כלפי מעלה. בחרו שני חפצים בעלי משקל שונה והניחו חפץ אחד על כל כף יד של ילדיכם. שאלו אותם: איזה חפץ כבד יותר? איך ידעתם? נסו זאת גם בעצמכם, כשהילדים בוחרים שני חפצים בעלי משקל שונה. איך זיהיתם מהו החפץ הכבד יותר? איך אתם זוכרים מהו?

התפיסה הקינסתטית היא מספקת המידע על כובדם של חפצים, על כוח שמופעל עלינו, על הכוח שאנחנו מפעילים על חפצים ואנשים וכן על ההשפעות של הפעלת כוח על גורמים אחרים, כמו מהירות, אופן הניידות של חפצים ומיקומם במרחב. מידע זה מאפשר בראש ובראשונה תפקוד בתוך העולם הפיזי שבו אנחנו נעים. נוסף לכך, המידע הזה מאפשר ללמוד על העולם הפיזי של חפצים ותנועתם ועל המרחב והזמן, שהם ממדי התנועה.

מחקרים של השנים האחרונות מוכיחים שוב ושוב כי הלמידה באמצעות הגוף המתנועע (embodiment) משמעותית יותר ממה שנוטים לחשוב הורים ומחנכים במסגרות הפורמליות. אנחנו רגילים לייחס חשיבות לראייה ולשמיעה כמערכות המאפשרות למידה, אבל האמת היא שהמידע הבסיסי, החיבור למציאות הפיזית, מגיע מהתפיסה הקינסתטית.

דוגמאות:

דוגמה 1. נניח שאתם רוצים להסביר לילדים בגיל הרך את המונחים לפנים, לאחור, לימין ולשמאל. אני משערת שבאופן טבעי תבקשו מהם להרים ידיים לכיוונים השונים, להתקדם או להעביר חפצים בכיוונים אלו. כלומר, תשתמשו בתפיסה הקינסתטית שלהם. מהן האפשרויות האחרות? לפתוח בהסבר כך שחוש השמיעה שלהם ישמש כצינור להעברת הידע? או להדגים להם בשרטוט על דף כך שחוש הראייה ישמש להם כצינור להעברת הידע? שני הפתרונות האלו דורשים כישורי למידה מפותחים למדי, שבעצם מתבססים על מה שהתנועה כבר לימדה את הילדים.

דוגמה 2. נניח שאתם רוצים להראות לילדים בכיתה ג שגודל הזוויות לא תלוי באורך הקרן. אפשר להסביר כך שהמידע יעבור דרך חוש השמיעה, אבל זה מורכב. אפשר להדגים בשרטוט, אבל הילדים מתקשים לתרגם את מה שראו, כי זה מנוגד לאינטואיציה שלהם. אבל אם תאפשרו להם להמחיש את העיקרון הזה בעזרת איברים ארוכים וקצרים, המסר ייקלט במהירות.

התפיסה הקינסתטית מספקת ללומדים גם מידע המשלים מידע מחושים אחרים. קשת האינפורמציה שהתפיסה משלימה היא רחבה ביותר. דוגמאות לקשת הזאת:

דוגמה 3. סיוע בתפיסה תלת-ממדית – התפיסה החזותית קולטת רק חלק מהממדים, בהתאם לנקודת המבט על החפץ. התנועה – אחיזה בחפץ והפעלתו – מאפשרת לנו לחוש את כל ממדיו, על גודלם וצורתם.

דוגמה 4. סיוע בתפיסת מקצבים מוזיקליים – תנועה במקצב נתון היא למעשה המחשה שלו ושל האופן שבו הוא מחלק את הזמן. ללא תנועה המושג הופך מופשט וקשה להבנה.

דוגמה 5. סיוע במידע על העצמי ועל האנשים הסובבים אותי – הראייה והשמיעה נותנות מידע חלקי בלבד על מערכת היחסים. באמצעות מגע פיזי – החל בלחיצת יד וכלה בהתגוששות בין שני נצים – ניתן לחוש ביתר קלות ברגשות כמו חיבה וכעס.

אם נעקוב אחרי תכניות הלימודים של הגן ושל בית הספר היסודי, נראה שרוב נושאי הלימוד נוגעים בתחומים מוחשיים של הסביבה הפיזית הסובבת את הילדים. לכן, המידע מהתפיסה הקינסתטית הוא הבסיסי והמהותי ביותר להבנתם ומשמש בסיס ללמידה בעזרת השפה הדבורה, הכתובה או המספרית.

הזיכרון של התפיסה הוא הדימוי המנטלי. למשל, אנחנו מדמים אגרטל שראינו יום קודם וקלטנו באמצעות החושים והתפיסה החזותית, או מזמזמים שיר ששמענו ברדיו לפני כמה דקות וקלטנו באמצעות החושים והתפיסה השמיעתית.

הייחוד של הדימוי המנטלי של התנועה הוא בכך שהוא מקשר מידע דימויי לאופן שבו נרכש מידע זה. למשל, אנחנו זוכרים לא רק את כובדה של החבילה שנשאנו אמש, אלא גם איך הרמנו ואיך נשאנו ובאיזו נקודה נאלצנו לנוח כיוון שהחבילה הייתה כבדה יתר על המידה. הזיכרון הזה מאפשר לשחזר את דרך רכישת המידע, ולאחר מכן לבקר את הפתרון ואולי אף לחפש דרכים נוספות לפתרון הבעיה.

להלן דוגמאות:

דוגמה 6. ילד משחק כדורת (באולינג) ולא מצליח להפיל את הפינים. בעזרת שאלות נוכל להסב את תשומת לבו לתהליכים תנועתיים שביצע והוא זוכר ומשמר אותם בדימוי המנטלי: מה היה כיוון התנועה של היד שגלגלה את הכדור? האם הכיוון הזה תאם לכיוון שבו הוא ראה את הפינים? מה הייתה עוצמתה של התנועה והאם עוצמה זו אפשרה לכדור להגיע לפינים? בעזרת השאלות המפעילות את הדימוי המנטלי, הילד ישפר את יכולתו להצליח במשימה.

דוגמה 7. במהלך העשרת אוצר המילים לומדים את שמותיהם של חפצים בעזרת הראייה והשמיעה – מציגים את החפצים ואומרים את שמם. החיבור בין הדימוי המנטלי-החזותי לשמו של החפץ מספיק בדרך כלל. אבל כיצד לומדים תכונות של חפצים שאינן חזותיות? ופעלים? הדרך הבסיסית היא החיבור בין הדימוי המנטלי-קינסתטי לתכונות ולפעלים. כך תכונות כמו קל-כבד; לאט-מהר; גדול-קטן וכן הפעלים – ללכת, לרוץ, ללבוש-להתלבש-להלביש, לפשוט, לחבק, לדחוף ועוד ועוד – נלמדים בזכות התנועה.

במחקרים שנערכו כבר לפני שנים רבות על ידי כהן-רז, נמצא שיש קשר בין יכולת הילדים לעכב תנועה ולשמור על איזון לבין היכולת ללמוד לקרוא ולכתוב. הוא הגיע לתובנה שההסבר שהיה מקובל עד אז – שהיכולת הזו היא סדר התפתחות נתון של מערכת העצבים, שבו קודם מתפתחת יכולת שיווי המשקל, ואז מגיעה היכולת ללמוד לקרוא ולכתוב – אינו מספק. הוא שיער שיש קשר סיבתי ביניהם וששניהם קשורים לאוטונומיה היציבתית המאפשרת לנו לשמור על החזקת הגו וייצובו ללא תנועה. ללא יכולת לייצב את הגו ילדים לא מצליחים לעכב תנועה, לא מצליחים לאזן את הגוף, לא מצליחים לקרוא ולא מצליחים לכתוב.

ניסוי 3. עמדו על רגל אחת ואז עצמו עיניים. אתם חשים את התנודות של הגוף – זו היציבתיות, וניתן לתרגלה עד עמידה רגועה ויצירת אוטונומיה שלה, כך שלא תהיה קשורה לראייה ולמקום הגוף במרחב.

בניסוייו הרבים הראה כהן-רז שתרגול של היציבתיות בעזרת עיכוב תנועה ופעולות איזון מגוונות מאפשר לשפר את היכולת של ילדים בכלל ושל ילדים מתקשים בקריאה ובכתיבה בפרט. נראה שבמהלך עיכוב תנועה הדימוי של המשך התנועה מחליף את התנועה בפועל ומאפשר לשקול את התנועה הבאה. למעשה, נוצר כאן גשר בין התנועה הפיזית לבין המוח החושב ומתאר את מחשבותיו במילים.

דוגמה 8. פעילויות של עיכוב תנועה ואיזון התובעים אוטונומיה יציבתית:

• ריצה ועצירה פתאומית של תנועה בתגובה לסימן מוסכם או מתוך החלטה של המתנועע.
• הליכה אטית על בסיסים צרים בגבהים שונים ובמצבי יציבות שונים – קורות סטטיות וניידות, צמיגים, שורה של כיסאות, סף המדרכה וכו'.
• איזון חפצים כמו מקל, כדור, קובייה וכל חפץ אחר על איברי גוף שונים.

אז מה אמרנו?

למידה משמעותית המתחברת למציאות שבה אנחנו חיים מתרחשת כאשר נעזרים בתפיסה הקינסתטית, המתפתחת במהלך התנסות בתנועה. נוסף לכך, במהלך תנועה מופעל הדימוי המנטלי של התנועה, שהוא הבסיס ללימוד שמות התואר והפעלים. עוד למדנו שהיכולת להחזיק את הגוף באוטונומיה יציבתית, המתפתחת בתרגול של איזון ועיכוב תנועה, היא מרכזית בהתפתחות יכולת הילדים לקרוא ולכתוב.

אין כל בעיה בכך שהילדים יושבים כחצי שעה-שעה מול מסכים כחלק משלל פעילויות רבות. הבעיה חמורה כשהם משחקים במחשב, בטלפון סלולרי או בשאר משחקים דיגיטליים מול מסך בּמְקום להתנועע. הדאגה היא בראש ובראשונה להתפתחותם המוטורית ולבריאותם הפיזית – למערכת הדם והנשימה, ליציבה, לחוזק השרירים והעצמות ולמודעות לגוף – הנפגעת מהעדר פעילות גופנית. נוסף לכך הדאגה היא לעתידם השכלי, הרגשי והחברתי.

ילדים הפועלים מול מסכים לא מחוברים למציאות וכתוצאה מכך לא מעורבים בה. הילדים האלו לא חשים כיצד גופם הפיזי מחובר לסביבה הפיזית, לא משתמשים בתפיסה הקינסתטית, לא מזהים שפת גוף ולא מאומנים בתקשורת עם מבוגרים וחברים בשר ודם. במקום להתחבר למציאות שבה הם חיים ולעובדות הם מתחברים למציאות מדומה שנוצרה במוחם של בני אדם אחרים שייצרו את התכנות שמעבר למסך. בעיניי אלו סכנות שיש להרחיקן לא רק על ידי הגבלת משך העיסוק היומי במסכים, אלא גם על ידי חיבור הילדים למציאות שבה הם חיים באמצעות התנועה.